מבוא: הבלבול סביב "אוסקר"

כשהסרט "אוסקר" יצא לאקרנים בשנת 1991, מבקרי קולנוע קטלו אותו כמעט באחידות, הקהל לא ידע איך "לעכל" את סילבסטר סטאלון בתפקיד קומי, והסרט נתפס ככישלון. אך עיון מחודש מגלה שמדובר באחת הקומדיות המתוחכמות והמהנות שנעשו בשנות ה-90, עם ביצוע מבריק של סטאלון בתפקיד שלא מערב אגרופים – אלא קצב קומי, טיימינג מהוקצע ויכולת קומית אמיתית. והעובדה היא: באתר IMDb, הסרט מחזיק בציון גבוה יותר משלושה סרטים רציניים של סטאלון (נעול, טנגו וקאש, ו-פ.י.ס.ט). מדוע אם כן ממשיכים לזלזל בו?

---

עלילת הסרט: כאוס מאורגן להפליא

הסרט מתרחש ביום אחד בלבד, בשנות ה-30 של המאה ה-20. אנג'לו "סנאפס" פרולוני (סטאלון), מאפיונר לשעבר, מבטיח לאביו הגוסס שהוא יהפוך לאדם ישר. אך ביום שבו הוא מנסה להתרחק מהפשיעה ולהפוך לאיש עסקים לגיטימי, הכול משתבש: בתו מודיעה שהיא בהריון, רואה החשבון שלו גונב ממנו, שלוש מזוודות מתבלבלות ביניהן, וכמעט כל דמות בסרט משקרת או מסתירה משהו.

מה שמתרחש הוא פארסה קומית קלאסית – טעות בזהות רודפת טעות בהבנה, כמו שעון שוויצרי משוגע. התסריט, שמבוסס על מחזה צרפתי משנות ה-50, מתוזמר בקפדנות, והכאוס על המסך הוא תוצאה של תכנון קולנועי מדויק.

---

סילבסטר סטאלון: משחק קומי מבריק ובלתי מוערך

סטאלון מפתיע בתפקידו. הוא מגיש את אנג'לו פרולוני עם שפת גוף מוקפדת, דיבור מהיר אך ברור, והבעות פנים שעובדות היטב בז'אנר הקומי-תיאטרלי. הרבה צופים רגילים לחשוב עליו במונחים של רוקי, רמבו, או "בחור עם מבט קשוח", אך דווקא כאן הוא מציג יכולת משחק שמשלבת רגישות קלאסית עם גיחוך עצמי נדיר. זה ביצוע שהוא שילוב של ג'ק למון עם דה נירו בתחפושת של לורל והארדי.

מולו יש קאסט יוצא מן הכלל: טים קארי, מריסה טומיי, קירק דאגלס (בהופעת פלאשבק), וצוות שחקנים שמדייק בקומדיה של טעויות.

---

המבקרים טעו – וכנראה גם הקהל

אחת הסיבות שהסרט נכשל היא תדמיתו של סטאלון. ב-1991 הקהל רצה לראות את גיבורי האקשן שלו שוברים קירות – לא מחליפים מזוודות. אך עם השנים, כאשר השיח סביב "אוסקר" נעשה רגוע יותר ונטול ציפיות, מתגלה סרט שהוא יצירת מופת קומית מסוגננת. זה לא סרט שיגרום לך להתגלגל מצחוק, אלא יגרום לך להעריך את המכניקה של הקומדיה – את הדרך בה כל בלבול, כל אי-הבנה, נבנה על יסוד מוקדם.

הציון ב-IMDb (כ-6.5) מצביע על כך שיש קהל – אולי קטן אך נאמן – שכן רואה את הסרט כפי שהוא באמת: קומדיה אלגנטית, שנראית כמו תיאטרון מצולם ומבוימת באהבה.

סיכום: עוול היסטורי שיש לתקן

"אוסקר" הוא דוגמה קלאסית לאיך תדמית ציבורית ופרשנות שטחית עלולות לקבור יצירה אמנותית מצוינת. הסרט הזה אולי לא התאים ל-1991, אבל הוא בהחלט מתאים לצופה החכם של היום. סטאלון מבריק, התסריט מדויק, והבימוי של ג'ון לנדיס (שביים גם את האחים בלוז) חד ומלא נשמה.

במקום להיות "פלופ נשכח", אוסקר ראוי להיכנס לפנתאון סרטי הקומדיה של שנות ה-90 – ולהיזכר כאחד הרגעים המבריקים ביותר בקריירה של סילבסטר סטאלון.

קופלנד, בבימויו של ג’יימס מנדולד, מתרחש בעיירה בניו ג’רזי המאוכלסת בעיקר על ידי שוטרים ניו יורקרים. פרדי הפטלין (סילבסטר סטאלון), השריף המקומי, מגלה עד כמה המערכת מושחתת, ועם הזמן לומד לעמוד על שלו – גם מול גיבורים "אמיתיים" כמו דה נירו והארווי קייטל.

---

סטאלון – גיבור מסוג אחר

הופעתו של סטאלון כאן שונה מהותית מהתדמית הקלאסית שבנה בעשור הקודם עם רוקי ורמבו. הוא מגלם דמות ביישנית, חבוטה, פיזית ורגשית, שמרגישה חסרת ערך – וזה בדיוק המקום שבו קופלנד בונה את עצמו כדרמת מתח חזקה. סטאלון מוותר על כל זיק של זוהר הוליוודי, משמין במיוחד לתפקיד, ומביא משחק שקט, כואב, אנושי.

ההופעה שלו כל כך מדויקת, שהוא מצליח לגנוב את ההצגה משחקנים כמו רוברט דה נירו, ריי ליוטה והארווי קייטל – הישג לא מבוטל בשום קנה מידה.

---

"זה הסרט הדרמה הראשון של סטאלון"? ממש לא.

חשוב להבהיר: קופלנד אולי נחשב לניסיון "רציני" של סטאלון בשנות ה-90 לחזור למשחק דרמטי, אבל הוא ממש לא הסרט הדרמטי הראשון שלו. כבר בשנות ה-70 וה-80 סטאלון הראה יכולת דרמטית חזקה מאוד – למשל ב-F.I.S.T (1978), שם גילם מנהיג פועלים בסגנון ג'ימי הופה, או ב-רוקי המקורי (1976), שהוא הרבה יותר מדרמת ספורט.

במובן הזה, קופלנד אינו פריצה אלא חזרה למקום מוכר – רק הפעם תחת אור זרקורים שונה.

---

מה יותר טוב – קופלנד או איש ההרס?

שאלה טובה. איש ההרס (Demolition Man, 1993) הוא סרט אקשן סאטירי, מבריק בדרכו, עם ווסלי סנייפס ושנדרא בולוק. הוא מתוחכם, יצירתי, קליל – וסטאלון מצוין בו.

אבל קופלנד הוא סרט אחר לגמרי – רציני, איטי, חופר עמוק. אם רוצים לראות את סטאלון ביכולת דרמטית מרגשת ומורכבת – קופלנד מנצח. אם רוצים בידור אינטליגנטי ואקשן – איש ההרס יוביל.

במילים אחרות: הם שני צדדים שונים של אותו מטבע – וקשה להשוות ישירות.

---

איפה הוא עומד בשנות ה-90?

קופלנד בהחלט מהווה אחד השיאים של סטאלון בעשור הזה. לצד איש ההרס, תוכנית בריחה, ואפילו אוסקר הקומי – הוא מוכיח שהוא לא שחקן של טייפקאסט בלבד.

אבל לומר שזה הסרט הטוב ביותר שלו בשנות ה-90? זו שאלה של טעם. מבחינת עומק דרמטי – אולי כן. מבחינת עוצמה סוחפת – לא בטוח שהוא עולה על הבריחה לניצחון או F.I.S.T, סרטים שנטועים עמוק יותר בז'אנר של מאבק, השראה ועמידה על עקרונות.

---

שורה תחתונה

קופלנד הוא לא רק סרט מצוין – אלא גם הוכחה ניצחת לכך שסילבסטר סטאלון הוא שחקן דרמטי איכותי. הוא משאיר אבק לדה נירו ולשאר הצוות, בלי להרים קול, בלי להכות, רק דרך שפת גוף ומבט עייף של גיבור שקט. זה לא הסרט הראשון שבו הוא מפגין עומק – אבל זה אולי הסרט שבו הקהל באמת שם לב לזה.

ב"פ.י.ס.ט" סילבסטר סטאלון עושה משהו שלא רבים האמינו שיוכל לעשות אחרי "רוקי" – הוא עוקף את הצל של עצמו. זהו סרט דרמה עוצמתי, סוחף, מפעים ולעיתים כואב, שבו סטאלון מגלם את ג'וני קובאק, פועל פשוט ההופך למנהיג איגוד עובדים – דמות בהשראת ג'ימי הופה האגדי. זהו לא סרט אקשן, לא סיפור של גיבור מן העם שמנצח בקרב אגרוף. זהו סיפור על מאבק חברתי, שחיתות, אידיאלים נשחקים, ומחיר ההצלחה.

תסריט מהפנט, בימוי מוקפד וסיפור נצחי

מה שמבדיל את "פ.י.ס.ט" מדרמות רבות אחרות בז'אנר הוא התסריט החכם של ג'ו אסטרהאוס, לצד שותפות כתיבה של סטאלון עצמו – דבר שמוסיף לעומק של הדמות הראשית. העלילה נבנית באופן הדרגתי אך עוצמתי, כשהצופה נמשך פנימה אל עולמם של הפועלים, השביתות, והמאבקים – הפיזיים, הפוליטיים והאישיים.

לבימוי של נורמן ג'ואיסון יש טאץ' נדיר – כל סצנה נושמת ומרגישה אותנטית. אין כאן רגעים מיותרים. אין אפקטים מנצנצים. יש סיפור.

משחק מטורף של סטאלון

הדבר שהופך את "פ.י.ס.ט" ליצירה גדולה באמת הוא הביצוע של סטאלון. הוא מתמסר לדמות ברמות שקשה להאמין – מהשפת גוף העצבנית של פועל פשוט, ועד המבטים המיואשים של מנהיג שהמערכת בולעת אותו. זוהי הופעה שכולה רגש, כריזמה, כאב, וקרביים חשופים.

סטאלון לא רק מצטיין – הוא פורץ את גבולות הז'אנר. הוא לא פחות מהופעה ששווה אוסקר – והעובדה שלא קיבל מועמדות אפילו, היא מחדל של ממש.

הרבה יותר מ"קופלנד"

רבים מצביעים על "קופלנד" כסרט הדרמה הרציני של סטאלון – ולא בכדי. אבל "פ.י.ס.ט" לוקח את קופלנד – ובצדק – עולה עליו בכל קנה מידה: עומק רגשי, טווח משחק, חשיבות נרטיבית, ודיאלוגים מהפנטים. בעוד "קופלנד" משקף דמות שבורה בעולם קטן, "פ.י.ס.ט" מצייר טרגדיה מהסוג השייקספירי – גיבור שמטפס לפסגה ואז מתפורר מבפנים, מול עיני החברה שיצר.

סילבסטר סטאלון – לא רק גיבור פעולה

"פ.י.ס.ט" הוא הוכחה חותכת לכך שסטאלון הוא הרבה יותר ממי שרץ עם מקלע בג'ונגל או עולה לזירה עם כפפות. הוא שחקן דרמה ברמה עולמית. יש לו את רוקי, קופלנד, הברייחה לניצחון, קפונה, ופ.י.ס.ט – כולם סרטים שמעמידים אותו בטופ של השחקנים של דורו.

והמסר האמיתי של "פ.י.ס.ט" הוא שגם לוחמים מהרחוב – כמו ג'וני קובאק וכמו סטאלון עצמו – יודעים להכאיב לא רק באגרוף, אלא גם בלב.

---

ציון: 9.5/10
הייתה צריכה להיות מועמדות לאוסקר – מינימום.

🎬 נעול (1989)

במאי: ג’ון פלין
שחקנים ראשיים: סילבסטר סטאלון, דונלד סאת’רלנד, ג’ון איימוס, טום סייזמור
ז’אנר: דרמת אקשן, כלא
פסקול: ביל קונטי

ביקורת מפרגנת על הסרט "נעול" (Lock Up, 1989)

אם יש סרט שמסמל את הרוח האנושית, את העמידה האיתנה מול עוול, את המאבק בגורל והכוח הפנימי לפרוץ גם את הסורגים הקשים ביותר – זה "נעול". בעיני רבים, ובצדק, מדובר באחד מסרטי האקשן הטובים ביותר של סילבסטר סטאלון בשנות ה-80 – ולמען האמת, באחת ההופעות הקולנועיות הכי נוגעות, מרגשות וסוחפות שהוא סיפק אי פעם.

עלילת הסרט

פרנק ליאון (סטאלון) הוא אסיר שקט, נעים הליכות ומעורר הזדהות, שנשלח לכלא הקשוח "גייטווייז" לאחר שסיים כמעט את כל תקופת מאסרו בכלא פתוח. מי שעומד מאחורי המהלך הוא וורדן דרום (דונלד סאת'רלנד המצוין), מנהל סדיסט ונקמן שמבקש להוציא את המיטב הרע מפרנק, מתוך שנאה אישית ישנה. מה שמתחיל כאירוע עונתי בכלא הופך למסע הישרדות פסיכולוגי, רגשי ופיזי, כשהמאבק של פרנק לשמור על אנושיותו ולחזור לעולם שבחוץ שובר את כל החומות – גם אלו שמסביבו וגם אלו שבתוכו.

סילבסטר סטאלון בשיאו

סטאלון מעניק כאן תצוגת משחק שמשלבת פגיעות נדירה עם כוח פנימי אדיר. לא מדובר בגיבור שרק מפוצץ ראשים – אלא באדם שמנסה לא לאבד את נשמתו בתוך מערכת אכזרית וחסרת רחמים. פרנק ליאון הוא דמות אנושית, כואבת ומרגשת. סטאלון מצליח להעביר כל מבט, כל שתיקה, כל התפרצות של זעם – בעוצמה שמעטים ידעו לחקות באותה תקופה.

מהפנט ומרגש

"נעול" הוא לא רק סרט אקשן. זהו מותחן דרמטי שמצליח לרגש באמת. הקשר של פרנק עם חבריו לתא, הקשר עם בת זוגו (בגילומה של דרלין פלוגל), והמאבק הבלתי מתפשר על זכותו לחיים נורמליים – יוצרים מתח רגשי שנבנה ומסעיר. לצד זאת, הסרט לא שוכח להציע רגעי אקשן מצוינים, כוריאוגרפיה של כוח מול רוע, וכל זה עטוף בצילום קודר ואותנטי שמכניס אותך עמוק לתוך הכלא, עד כדי כך שאתה כמעט מרגיש שאתה שם עם הדמויות.

סיום שגורם לדמעות

הסצנה האחרונה בסרט היא מהמרגשות בקריירה של סטאלון. אחרי כל מה שפרנק עבר, הדרך בה הוא מסיים את המאבק שלו – לא בכוח, אלא בצדק – מותירה אותך דומע, מחויך, ובעיקר מלא תקווה.

לסיכום

"נעול" הוא לא רק סרט אקשן. הוא סרט על אנושיות, עמידות, תקווה ונקמה שעוברת דרך הצדק. עם הופעה אדירה של סטאלון, בימוי מותח, משחק משנה משובח ותחושת קלסטרופוביה מהפנטת – מדובר ביצירת מופת נישתית שראויה לכל תשומת הלב. לא סתם הוא נחשב לאחד הסרטים היותר מרגשים ובלתי נשכחים של סטאלון, ובוודאי מהבולטים של שנות ה-80.

🎬 איש ההרס (Demolition Man, 1993)

בימוי: מרקו ברמבילה
שחקנים ראשיים: סילבסטר סטאלון, וסלי סנייפס, סנדרה בולוק
ז'אנר: אקשן / מדע בדיוני / קומדיה סאטירית

🌟 ביקורת מפרגנת:

"איש ההרס" הוא לא עוד סרט אקשן של שנות ה-90 – הוא תופעה תרבותית.

כבר מהרגע הראשון, הסרט זורק אותנו לעתיד דיסטופי-קומי שבו המושג "חופש" מקבל טוויסט מוזר, שבו ניבול פה גורר קנס, מגע פיזי הוא טאבו, והפשע כמעט נכחד – לפחות על פני השטח. זהו עולם סטרילי מדי, רגוע מדי, כמעט מוגזם ברמת הסדר שבו. ואז… מגיעים שני סופות טורנדו מהעבר: ג'ון ספרטן (סטאלון) וסיימון פיניקס (סנייפס) – והכל מתהפך.

---

😂 קומדיה מטורפת בתחפושת של אקשן

הסרט מצחיק בטירוף – אבל לא מצחיק רק כי יש בו בדיחות. מצחיק כי כל הרעיון עצמו גאוני: העולם הפך למקום כל כך "תרבותי" עד שזה מגוחך. אין יותר שירותים נורמליים (שלוש צדפות, מישהו?), אין יותר מוזיקה נורמלית (יש רק ג'ינגלים פרסומיים מהעבר), והכל עטוף בחיוכים מלאכותיים ונימוסים מזויפים. בתוך כל זה, מופיעים שני גיבורים שבכלל לא בנויים לעידן הזה – האחד שוטר קשוח שלא יודע להיות "נחמד", והשני פושע פסיכופט צבעוני שאין לו גבולות.

---

🎭 שילוב שחקנים קטלני

• סטאלון מצליח להיות גם גיבור פעולה כריזמטי וגם נלעג – אבל בצורה מודעת לעצמה. ספרטן הוא שילוב של רמבו ורוקי עם הומור עצמי, ויש בזה קסם.
• וסלי סנייפס גונב את ההצגה בתור סיימון פיניקס – אולי אחד הנבלים הכי כיפיים בתולדות הקולנוע. צבעוני, ציני, מהיר מחשבה, ובלתי צפוי. האנרגיה שהוא מביא היא פשוט מחשמלת.
• סנדרה בולוק מפתיעה עם שילוב של נאיביות, סקרנות וקסם אישי. היא מגלמת שוטרת שמעולם לא נלחמה בפועל, ומעריצה את שנות ה-90 כאילו היו תקופת הזהב. הכימיה בינה לבין סטאלון פשוט עובדת.

---

🧠 סאטירה גאונית

מעבר לאקשן, הסרט מכיל ביקורת חדה אך מצחיקה על תרבות "הפוליטיקלי קורקט", הרדיפה אחרי סדר, ביטול אלימות עד רמה מגוחכת, והפחד משינוי. כמו כן, יש כאן הרבה שכבות של מסרים – על שליטה חברתית, על חשיבות החירות, על מהות האדם, ואפילו על זיכרון תרבותי.

---

💥 אקשן? יש, ובגדול

הסצנות הקלאסיות של קרבות, יריות, פיצוצים ומרדפים לא חסרות – אבל תמיד עם טוויסט מקורי. הקרב הסופי, לדוגמה, מתרחש בתוך מתקן הקפאה שמסמל את הקרב בין העבר לקידמה – בין יצר פראי לבין סדר מונוטוני. והבימוי של ברמבילה עושה עבודה מעולה ביצירת קצב מטורף ושילוב בין עולם עתידני לבין אקשן בסגנון "הארדקור" של שנות ה-80 וה-90.

---

🏆 סיכום: אולי הסרט הכי טוב של סטאלון בשנות ה-90 (חוץ מקופלנד)

"איש ההרס" הוא תצוגת תכלית של מה שקולנוע פעולה-מדע בדיוני יכול להיות כשהוא לא לוקח את עצמו ברצינות יתרה, אבל כן מתייחס ברצינות לרעיונות שלו. הסרט משלב הומור מתוחכם עם שטויות נהדרות, אקשן עם תוכן, ונוסטלגיה עם נבואה מרירה. הוא עומד במבחן הזמן לא פחות טוב ממה שציפו לו אז, אולי אפילו יותר.

אם יש סרט שיכול לסכם את הכריזמה של סטאלון, האנרגיה של סנייפס, והקסם של בולוק – זהו הסרט הזה.

---

⭐ ציון אישי: 10/10

(השלמות נותרת לקופלנד, אבל זהו הלהיט הבידורי המושלם של סטאלון מהעשור הזה)

שנם סרטים שמותירים חותם – ויש את "הבריחה לניצחון", יצירה קולנועית נדירה שמשלבת אומץ, השראה וספורט למופת, תחת שרביטו של הבמאי הדגול ג'ון יוסטון ובכיכובו של האגדי סילבסטר סטאלון. זהו סרט שהוא לא רק דרמה ספורטיבית, אלא אגדת קולנוע בז'אנר הכדורגל, אחת הפנינים הבודדות שבהן המגרש הופך לזירת קרב לחירות, לערכים, ולרוח האדם.

⚽ כדורגל כמו שלא ראיתם

במרכז העלילה קבוצת שבויי מלחמה אשר מתכננת לברוח ממחנה נאצי תוך כדי משחק ראווה נגד נבחרת גרמניה. הסיפור נשמע כמעט בדיוני – אך הביצוע מרגיש אותנטי, מחושל, מדויק ומרגש. שילוב נדיר של מתח, ספורט והיסטוריה, מהסוג שמעורר צמרמורת בגב ומעלה דמעות בעיניים.

👑 אלילי כדורגל – אגדה על הדשא

הסרט הזה הוא גן עדן לחובבי הכדורגל: פלה הגדול, בובי מור ואוסבלדו ארדילס מככבים בתפקיד עצמם כמעט, מבצעים מהלכים שגורמים לך לשכוח שאתה צופה בסרט. הרגע שבו פלה מבצע מספרת בלתי נשכחת – זה לא רק רגע קולנועי, אלא רגע מיתי בתולדות הסרטים על ספורט.

🎬 במאי עילוי – חזון מדויק

הבמאי ג'ון יוסטון, מהאבות המייסדים של הקולנוע ההוליוודי הרציני, מצליח לקחת תסריט שנשמע כמו פנטזיה ולעצב אותו כדרמה אותנטית ובלתי מתפשרת. הוא מציג גיבורים לא כבלתי מנוצחים אלא כאנושיים, שבריריים, אמיצים – בדיוק כפי שראוי לסיפור כזה.

🌟 סילבסטר סטאלון – הלב הפועם של הסרט

וכמובן, במרכז הכל – סילבסטר סטאלון, באחד מתפקידיו המיוחדים ביותר. כאן הוא לא המתאגרף הקשוח או הלוחם הקטלני – אלא שוער לא מקצועי שהופך לסמל של התנגדות ונחישות. סטאלון מביא למסך שילוב של פגיעות, אומץ ואינטואיציה – תצוגה של שחקן שנמצא בשליטה מוחלטת על התפקיד, מבלי לאבד את הלב.

🏆 מגיע לו אוסקר – ולו רק על הרוח

"הבריחה לניצחון" הוא לא רק סרט ספורט, הוא מכתב אהבה לחופש, למשחק ולרוח האדם. סצנות הכדורגל מצולמות בלהט, הדיאלוגים נוגעים והפסקול מדויק להפליא. זוהי יצירת מופת שמוכיחה שאפשר ליצור סרט ספורט שהוא לא רק דרמטי – אלא פיוטי ממש.

ציון: 10 מתוך 10 – סרט ששווה אוסקר.

★ אחד הסרטים המרהיבים של העשור האחרון בז'אנר האקשן

"תוכנית בריחה" הוא לא עוד סרט אקשן – מדובר ביצירה מהוקצעת ומחושבת המשלבת בין אינטלקט לבין אדרנלין. הסרט יצא בשנת 2013 והצליח להחזיר לזירה הקולנועית את הקסם של שנות ה-80 וה-90, הפעם עם טוויסט עכשווי וכתיבה מתוחכמת. סילבסטר סטאלון מגלם את ריי ברסלין – מומחה לאבטחת בתי כלא, שנכנס מרצונו למתקני כליאה סודיים כדי למצוא את נקודות החולשה שלהם. כשהוא מקבל משימה לבדוק מתקן חדש ובלתי חדיר, הוא מגלה שנפל למלכודת – מישהו רוצה שיישאר כלוא לנצח.

הייחוד בסרט טמון בשילוב בין בריחה פיזית ממתקן כליאה מהעתיד – שהוא כמעט בלתי אפשרי – לבין הבריחה האינטלקטואלית: רמזים קטנים, ניתוחים לוגיים, ותכנון גאוני שמזכירים יותר סרטי פשע קלאסיים מאשר רק קרבות ירי.

---

★ משחק ענק של סטאלון ושוורצנגר

אי אפשר להתעלם מהעובדה שסילבסטר סטאלון וארנולד שוורצנגר, שני אייקונים קולנועיים, מופיעים כאן יחד בשיתוף פעולה מלא – לא כהופעת קמיאו או קרב קצר, אלא כשני שחקנים ראשיים שמובילים את העלילה. סטאלון מגלם דמות קרת רוח, אנליטית, אך גם אמיצה ונחושה, בעוד ששוורצנגר מפתיע בתפקיד מלא הומור, שנינות וכריזמה מרעננת.

הכימיה בין השניים מרתקת. זו לא סתם פגישה של שני אלילים קולנועיים – זו חגיגה של ניסיון, אינטליגנציה קולנועית, ועבודת צוות שמורגשת על המסך. הם מצחיקים, דרמטיים, ובעיקר מהפנטים.

---

★ עלילה מסקרנת ונבנית בקפידה

מה שמייחד את "תוכנית בריחה" על פני סרטי אקשן שגרתיים הוא האיזון המדויק בין קצב גבוה לבין תכנון תסריטאי מורכב. הסרט חושף פרטים אט אט, שומר על מתח תמידי, ובונה עולם קר ומנוכר – בית כלא עתידני בו האסירים מבודדים ואינם יודעים היכן הם נמצאים. התחושה הקלסטרופובית מעצימה את החוויה.

המעבר בין רגעי מתח אינטנסיביים לבין פתרונות יצירתיים מציג רמה גבוהה של כתיבה ובימוי – אין כאן רק מכות ופיצוצים, אלא סיפור עם מניעים, תעלומות, וחשיבה אסטרטגית.

---

★ ביקורת חיובית במיוחד

"תוכנית בריחה" התקבל באהדה מפתיעה מצד קהלי האקשן והמעריצים הוותיקים של סטאלון וארנולד. הוא החזיר עטרה ליושנה בשיתוף פעולה נדיר בין שני כוכבי פעולה שידועים באינדיבידואליות שלהם. זה סרט שמוכיח כי גם בעשור השני של שנות ה-2000, סרטי אקשן יכולים להיות גם אינטליגנטיים, גם מרגשים, וגם מלאי נוכחות.

הבימוי נקי ומדויק, הצילום בתוך בית הכלא מרשים (תאורה אפלולית, זוויות צילום חונקות), והפסקול יודע להגביר את תחושת הלחץ מבלי להכביד.

---

★ סיכום

ציון: ★★★★½
מסקנה: "תוכנית בריחה" הוא הרבה יותר מסרט בריחה או פעולה. הוא שילוב מנצח של עלילה מתוחכמת, משחק מהשורה הראשונה, וכימיה שמתרחשת אחת לדור. זהו סרט שלא רק מבדר – הוא גם מכבד את הצופה.

אם אתה אוהב סרטים שבהם כל ירייה מגיעה עם משמעות, וכל מבט של סטאלון מחביא תוכנית, זהו הסרט בשבילך.

סדרת "הבלתי נשכחים" היא לא רק פסטיבל של פיצוצים ויריות – היא גם מכתב אהבה מרגש לעידן הקלאסי של סרטי האקשן של שנות ה־80 וה־90. זוהי סדרה שמאחדת את טובי כוכבי הז'אנר – ובראשם סילבסטר סטאלון – לחגיגה רועשת, גברית, ולעיתים גם מרגשת של מה שהיה, ועדיין שווה לראות.

---

🎬 הבלתי נשכחים (2010)

הראשון בסדרה הוא הקולנועי ביותר – יש לו בימוי סולידי של סטאלון, סצנות קרב לא רעות, ובמיוחד עלילה שמנסה להישען על רגש, כבוד וחברות, יותר מכל האחרים.
נכון, הוא פחות נוצץ מההמשכים, אבל יש בו תחושת שליחות קולנועית – להחזיר את האקשן הקלאסי למרכז הבמה. סטאלון מוביל קאסט מרשים עם ג'ייסון סטיית'הם, דולף לונדגרן, ג'ט לי ועוד. סצנת בית הקפה עם שוורצנגר וברוס וויליס – אפילו קצרה – מייצרת צמרמורת של נוסטלגיה.
הישג עיקרי: פתיחת הדרך לסדרת סרטים עם קונספט שלא היה קיים עד אז – "אקשן קבוצתי של כוכבי עבר".

---

🎬 הבלתי נשכחים 2 (2012)

הטוב ביותר בסדרה בעיני רבים – ובצדק.
כאן יש מינון מושלם בין הומור עצמי, אקשן קלאסי, והופעות אורח אגדי. סטאלון פינה מקום לבמאי אחר (סיימון ווסט), ויצר סרט זורם ומהנה בהרבה.
ז'אן קלוד ואן דאם כנבל – תענוג. דמותו "וילן" (Vilain!) נבל מופרך אך מדויק, והעימות בינו לבין סטאלון לקראת הסוף הוא סצנת קרב שראויה למחיאות כפיים.
תוסיפו את צ'אק נוריס עם בדיחות על עצמו, הופעות מוגברות של שוורצנגר וויליס – וקיבלתם נוסחת אקשן שתפורה לאוהבי הז'אנר.
הישג עיקרי: תחושת הפאן והנוסטלגיה בשיאה – כמעט כל סצנה היא מחווה לימים שבהם האקשן שלט.

---

🎬 הבלתי נשכחים 3 (2014)

הסרט הכי אנדרייטד בסדרה, ולדעתך – ובצדק – אחד החזקים.
אמנם הביקורות היו חלוקות, בעיקר בגלל דירוג PG-13 שפגע בחלק מהחספוס, אבל בפועל יש כאן עלילה אפקטיבית, דמויות מגוונות, וקצב מצוין.
מל גיבסון מביא הופעה מעולה כנבל – חכם, כריזמטי ומסוכן – מה שמוסיף רובד עומק.
הכנסת דם חדש (אנטוניו בנדרס, ווסלי סנייפס, האריסון פורד) לצד הוותיקים, עוזרת להזריק חיות והומור.
הישג עיקרי: האיזון המושלם בין עבר לעתיד – דור ישן פוגש חדש, בלי לאבד זהות.

---

🎬 הבלתי נשכחים 4 (2023)

קאמבק שלא הפיל את הסדרה – אלא נתן לה עוד נשימה.
למרות ביקורות פושרות, מי שמבין את השפה של הסרטים האלה – יודע להעריך את הניסיון להחזיר את הנוסחה המוכרת, עם טוויסטים עדכניים.
סטאת'הם תופס תפקיד מרכזי, אבל גם סטאלון, אפילו אם בתפקיד מצומצם, משאיר נוכחות עוצמתית.
הישג עיקרי: החזרת החבורה למסך – וזה לבדו שווה צפייה למעריצי הז'אנר.

---

⚔️ סיכום אישי:

"הבלתי נשכחים" זו לא סדרה שמתיימרת להיות רמבו או רוקי – היא לא דרמטית, לא פילוסופית, לא פוליטית – היא פשוט כיף טהור.
לראות את כל כוכבי האקשן שאנחנו גדלנו עליהם – על אותה במה, מחלקים כאפות, בדיחות והרהורים על הגיל – זה פשוט תענוג.
אין עוד דבר כזה בקולנוע. זו נוסטלגיה, זו חגיגה, וזה סרטים מהסוג שכבר לא עושים – ואולי אף פעם לא עשו כך, עד שסילבסטר סטאלון יצר את הסדרה הזו.

אם יש סדרת סרטים שמייצגת את רוח האדם, את כוח הרצון, את המאבק מהתחתית לצמרת – הרי שזו סדרת רוקי, יצירת מופת קולנועית שהפכה לא רק לקלאסיקה אמריקאית, אלא למודל השראה עולמי. רוקי בלבואה, בגילומו האגדי של סילבסטר סטאלון, הוא לא עוד מתאגרף – הוא סמל. דמות מופת שנכנסת ללב, שורדת שם, ומזכירה לכולנו שתמיד יש על מה להילחם.

⭐ רוקי IV (1985) – פסגת הסדרה

רוקי 4 הוא לא רק הסרט הטוב ביותר בסדרה – הוא פשוט אחד הסרטים הבלתי נשכחים בתולדות הקולנוע. המוזיקה, הקרבות, הרגש, הסימבוליות של מלחמה קרה שמתנקזת לזירה אחת. הקרב מול איוואן דראגו הוא לא רק גופני – זה קרב של אידיאולוגיות, של לב מול מכונה. סטאלון נמצא כאן בשיאו, כבמאי, כתסריטאי, וכשחקן שמזיע כל טיפה של אמונה. האימונים בשלג הרוסי, מול המעבדה הקפואה של דראגו – קונטרסט קולנועי מבריק. זה סרט שמעיף את האדרנלין, מרגש, מחנך – והוא עדיין עוצר נשימה גם בצפייה ה-20.

🥊 רוקי II (1979) – המשך מושלם

רוקי 2 לוקח את הקסם של הסרט הראשון ומעמיק אותו. הפעם זה לא רק חלום – זו מלחמה אמיתית על החיים, על הכבוד, על המשפחה. ההתפתחות של הדמות, הקשר עם אדריאן, הדאגה לעתיד – כל אלה מרכיבים דרמה אישית אותנטית שמתגברת לתוך אחד הקרבות המרגשים ביותר של הסדרה. הקריאה של אדריאן "Win!" מחלחלת ללב, והסיום… בלתי נשכח. הסרט מוכיח שרוקי זו לא רק זירה – זו דרך חיים.

🧡 רוקי בלבואה (2006) – מחווה אמיצה ונוגעת ללב

כאן מגיע הסרט שהפתיע את כולם – רוקי 6, או בשמו המלא Rocky Balboa. זהו לא רק קאמבק – זה מהלך אמנותי ואנושי נדיר. סטאלון חוזר עם רוקי מבוגר, אבל מלא בכוח רגשי, בחוכמה של שנים ובניצוץ שטרם כבה. זהו סיפור על התבגרות, על אובדן, על לא לוותר גם כשכולם אומרים "די". רוקי כאן מרגש בצורה בלתי רגילה – והנאום שלו לבנו הוא טקסט לפנתיאון. סרט נדיר באיכותו, שנותן כבוד אדיר לדמות ולמיתוס שהיא הפכה להיות.

🔥 קריד (2015) וקריד 2 (2018) – העברת הלפיד בכבוד

הספין-אופים בכיכובו של אדוניס קריד מציגים רענון מצוין ליקום של רוקי. Creed 1 מבריק, בעיקר בזכות התסריט הבוגר והרגש שסטאלון מביא לדמותו – והוא אף קיבל מועמדות ראויה לאוסקר. הסרט מאזן נפלא בין החדש לישן.
Creed 2 ממשיך את המומנטום ובחכמה מחבר חזרה לסיפורו של דראגו. זה סרט מרגש, סוחף, ומכבד את האגדה. במיוחד המפגשים בין רוקי ואיוואן – שני לוחמים מזדקנים שמתמודדים עם צללי עברם. הסרט משלב דרמה, אקשן ונוסטלגיה בצורה מעוררת הערצה.

💪 רוקי III (1982) – מתחת לרדאר, אבל מצוין

רוקי 3 נוטה להיחשב פחות לעומת האחרים, אבל מדובר בסרט מהנה, סוחף עם נבל כריזמטי במיוחד – קלאבר לאנג (מר טי). הסרט משלב הומור, כאב, ומערכת יחסים עמוקה בין רוקי לאפולו – ובמיוחד האימון על החוף עם הריצה האייקונית. הפסקול עם Eye of the Tiger הפך כבר לאגדה בפני עצמה.

❌ ומה לגבי רוקי 5 וקריד 3?

כאן חשוב לציין – רוקי 5 וקריד 3 אינם חלק מהשיא של הסדרה. רוקי 5 מאכזב בתסריט ובכיוון הכללי של הדמות. וקריד 3, למרות הפקה מרשימה, סובל מהעדרו של רוקי – וזו פשוט טעות קריטית. הסרט מרגיש מנותק רגשית, מתאמץ להתרחק מהשורשים – והתוצאה בהתאם.

---

🏆 לסיכום – רוקי: הסדרה הכי טובה בכל הזמנים

סדרת רוקי היא הרבה מעבר לסרטי אגרוף. זו סאגה אנושית חוצת דורות, סיפור על תשוקה, על קושי, על חוסר כניעה. סטאלון יצר כאן דמות שגדולה מהחיים, כזו שנוגעת בכל אחד ואחת מאיתנו. עם שיאים קולנועיים כמו רוקי 4, עומק רגשי ב-רוקי 2 ו-רוקי בלבואה, וספין-אופים מכובדים כמו קריד 1 ו-2 – מדובר בסדרה שפשוט בלתי ניתנת להחלפה.

לא הייתה, אין, ולא תהיה סדרת סרטים כמו רוקי. פשוט אגדה.

"רמבו: המשחק האחרון" (Rambo: Last Blood, 2019) – יצירה נוקבת, כואבת וראויה לסיום של אייקון קולנועי

במבט ראשון, "רמבו 5: המשחק האחרון" עשוי להיראות כסרט אקשן פשוט – עוד מסע נקמה מדמם עם סילבסטר סטאלון שנלחם בקרטל אכזרי במקסיקו. אבל למי שמכיר את הדמות של ג'ון רמבו, הסרט הזה הוא הרבה יותר מזה. הוא לא רק הפרק האחרון – הוא הפרידה. ואיזו פרידה עוצמתית זו.

---

🔥 למה זה אולי הסרט הכי טוב של סילבסטר סטאלון?

1. סגירה רגשית של מעגל בן ארבעה עשורים
   "סוף הדרך" מציג את רמבו כפי שמעולם לא ראינו אותו – שבור, מיואש, מנסה לחיות חיים נורמליים אך נכשל שוב ושוב. אחרי שנים של לחימה חיצונית, רמבו עובר למאבק פנימי, אישי, ואכזרי הרבה יותר. מדובר לא בגיבור-על, אלא באדם עייף, מתמודד עם טראומות, ואובדן. זו הופעה רגישה, מדויקת ומכאיבה של סטאלון, אולי אחת הטובות שלו בכלל.
2. מותו של רמבו – סצנה חריגה בקולנוע הפעולה
   אומנם הסרט לא אומר זאת במפורש, אך המוטיב של המוות – הפיזי והנפשי – שורה על כל פריים. רמבו, כמו קלינט איסטווד ב"גראן טורינו", מקריב את עצמו למען הדור הבא. זו בחירה נועזת, אנטי-הוליוודית, שלא חוששת מלשבור את המיתוס.
3. סגנון בימוי גולמי וחסר רחמים
   הבמאי אדריאן גרונברג מציג סרט אלים, אבל לא רק למען הריגוש – אלא ככלי להדגיש את הזעם הפנימי של רמבו. הסצנות האחרונות, שמתרחשות במעין גרסה מודרנית של מלכודות "בית לבד", הן אלגוריה לנפש של רמבו – אפלה, מתוחכמת ומלאת כאב.

---

❗ אז למה מבקרים לא אהבו? ומה הקשר לטראמפ?

חלק מהביקורת השלילית נבעה לא מתוכן הסרט, אלא מאג'נדה פוליטית סמויה (ולעתים גם גלויה).
העובדה שהסרט מציג גבול דרומי פרוץ, קרטלים אכזריים, ודמות גיבור אמריקאי לבן, פטריוטי ומיליטריסטי – גרמה לרבים בתקשורת האמריקאית לקשור אותו באופן כמעט אוטומטי לרטוריקה של דונלד טראמפ.
וכיוון שסטאלון לא הסתיר את יחסו החיובי לנשיא לשעבר, חלק מהמבקרים לא יכלו להפריד בין היוצר לבין היצירה. התוצאה? ביקורות שטחיות, שמסמנות את הסרט כאידיאולוגיה – ולא כחוויה קולנועית.

---

🧨 אבל הקהל? אהב, ובצדק.

בזמן שמבקרים מתפלמסים, הקהל מחבק את הסרט. כי הוא מזהה אמת רגשית – את הפגיעות שמאחורי השרירים, את הבדידות שבקרב, ואת הצורך של כל גיבור למצוא סוף, גם אם כואב.

לסיכום:

"רמבו: המשחק האחרון" הוא לא רק סרט אקשן – הוא אלגיה.
אחרונה, נואשת, כואבת – בדיוק כמו רמבו עצמו.
סטאלון נתן כאן את כל כולו – גוף, נשמה וזיכרון – ויצר אולי את הפסגה האנושית והכנה ביותר בקריירה שלו.