🎬 רמבו: משחק הדמים 2 (1985)

בימוי: ג'ורג' פאנקוס מטקוס
תסריט: ג'יימס קמרון וסילבסטר סטאלון
שחקנים ראשיים: סילבסטר סטאלון, צ'ארלס נפייר, ריצ'רד קרנה, ג'וליה ניקסון.

עוצמה קולנועית שמקדימה את זמנה

"רמבו 2" הוא הרבה יותר מסתם סרט המשך – זהו סרט שמסמל את המעבר מריאליזם טראומטי לאגדה אייקונית. בעוד "משחק הדמים" הראשון הציג את רמבו כפצע פתוח של אמריקה, הסרט השני הופך אותו לדמות מיתית – לוחם על, סמל לנקמה, צדק, ולא פחות חשוב – קולו של החייל שנשכח.

המעבר הזה לא פוגע – אלא מרחיב. הוא משחרר את הדמות ממגבלות הריאליזם ונותן לנו חוויה קולנועית מהסוג שכמעט לא רואים גם ב־2025. הסרט משלב בין אקשן חסר רחמים לרגש בוער – זעם של לוחם, אהבה נכזבת, ונאמנות שלא תסולא בפז.

---

🎯 מה הופך את רמבו 2 ליותר טוב מהראשון?

1. קצב ועוצמה:
   הסרט בנוי כמעט כמו סופת ברקים – אין רגע דל. כבר מהשלב בו רמבו יוצא למשימה הסודית, הצופה נמשך לעולם של סכנה בלתי פוסקת. הפיצוצים, הקרבות, הירי מהקשת – הכול מבוצע ברמה שלא נופלת מהפקות של מיליארדים כיום.
2. הגיבור המושלם:
   זהו רמבו במלוא הדרו. חזק, שקט, מרוכז, כואב – וכל תנועה שלו נושאת משמעות. סטאלון מעצב כאן דמות שמדברת יותר עם מבטים מאשר עם מילים, ודווקא בכך יוצר דמות עמוקה ומרגשת יותר.
3. המטען הפוליטי והרגשי:
   הסרט נוגע ישירות בנושאים טעונים: חיילים נעדרים, בגידת הממסד, כשלון המלחמה. רמבו לא רק נלחם – הוא מעמיד מראה לחברה האמריקאית, וכך שומר על הרוח של הסרט הראשון תוך כדי התרחבות לעבר טריטוריות אקשן גרנדיוזיות.

---

💥 למה "רמבו 2" טוב יותר מ"שליחות קטלנית" ו"מת לחיות"?

• רמבו הוא אנושי. בניגוד לטרמינייטור או ג'ון מקליין, רמבו אינו מכונה ואינו סרקסטי – הוא שילוב נדיר של כאב פנימי עם יכולות-על. יש לו סיפור, נשמה, וטראומה – מה שמעלה את רמת ההזדהות לגבהים אחרים.
• האקשן של רמבו 2 פשוט אחר. הסרט מצולם בשטחי ג'ונגל אמיתיים, עם אפקטים פרקטיים (לא CGI), עם סטים מושקעים ותחושת סכנה שמרגישים אותה עד העצם – הרבה לפני שהאולפנים התחילו לפנק עם תקציבי ענק וסצנות מחשב מבריקות אך קרות.
• רמבו מייצר השראה. הוא מייצג את הרוח הבלתי מנוצחת, לא רק של לוחם אלא של בן אדם שנלחם על הצדק שלו. לעומת גיבורים כמו מקליין או T-800, רמבו מגלם ערכים שורשיים של כבוד, נאמנות ומוסר, אפילו בלב הגיהנום.

---

🧨 השפעה נצחית – גם ב־2025

גם ארבעה עשורים לאחר יציאתו, רמבו 2 נותר סטנדרט לאקשן קולנועי. סרטים מודרניים – מ"מהיר ועצבני" ועד ל"משימה בלתי אפשרית" – אולי מתקדמים טכנולוגית, אבל נדירים הסרטים שיש בהם את הלב, הדם, והאש הפנימית שיש לרמבו.

ב־2025 עדיין לא נולד סרט פעולה עם אותה רמת סגנון, עוצמה, וכריזמה כמו של Rambo: First Blood Part II – סרט ששינה את חוקי המשחק.

"קפונה" (1975): סטאלון גונב את ההצגה

סרט הפשע הביוגרפי "קפונה" מ-1975, בבימויו של סטיב קרבר, מציג את סיפורו של אל קאפון – מהעבריינים הידועים והמדוברים ביותר בתולדות ארצות הברית. אמנם הכוכב הראשי של הסרט הוא בן גזארה, אך קשה להתעלם מדמותו של סילבסטר סטאלון, שמופיע כאן לפני הפריצה הגדולה שלו עם "רוקי" שנה לאחר מכן – ודווקא כאן הוא גונב את ההצגה.

סטאלון שלפני הסטאלון שאנחנו מכירים

ב"קפונה", סטאלון מגלם את הדמות של פרנק ניטי, סגנו הנאמן של קפונה, באחת ההופעות המרשימות ביותר שלו טרום הקריירה ההוליוודית הפורצת. עם מבט קר, נוכחות מאיימת ושפת גוף שקטה אך תקיפה – סטאלון מוכיח כבר אז כמה הוא מוכשר כשחקן דרמה. למרות זמן מסך מצומצם יחסית, הוא משאיר רושם עז ומרמז על העוצמה העתידית שטמונה בו, עוצמה שתתפוצץ על המסך ב"רוקי" וב"רמבו".

למה לא מדברים על הסרט הזה?

יש משהו בלתי הוגן בשכחה התרבותית שסובבת את הסרט הזה. למרות התסריט המוקפד, האווירה התקופתית האותנטית, וליהוק איכותי שכולל גם את הארי גוארדינו וג'ון קאסאוולס, הסרט מעולם לא קיבל את ההכרה שמגיעה לו. ייתכן שהסיבה לכך טמונה בעובדה שהוא יצא בתקופה שבה סרטים כמו "הסנדק" כבר קיבעו רף גבוה מאוד לז'אנר המאפיה, ו"קפונה" פשוט נשכח בצילם.

אבל האמת? "קפונה" שווה הרבה יותר ממה שזוכרים לו.

ציון: 7.5 – ובצדק

הסרט מצליח לשלב בין דרמה, סיפור ביוגרפי מרתק ומשחק משובח – כאשר סטאלון מהווה את אחד האלמנטים המפתיעים והחזקים שבו. מדובר באבן דרך סמויה בקריירה של סטאלון, שמראה את הפוטנציאל הגולמי שעתיד להתממש בקרוב. אם אתם חובבי קולנוע אמריקאי קלאסי, גנגסטרים, או פשוט מעריצים של סטאלון – זהו סרט שחייבים להשלים.

קופלנד, בבימויו של ג’יימס מנדולד, מתרחש בעיירה בניו ג’רזי המאוכלסת בעיקר על ידי שוטרים ניו יורקרים. פרדי הפטלין (סילבסטר סטאלון), השריף המקומי, מגלה עד כמה המערכת מושחתת, ועם הזמן לומד לעמוד על שלו – גם מול גיבורים "אמיתיים" כמו דה נירו והארווי קייטל.

---

סטאלון – גיבור מסוג אחר

הופעתו של סטאלון כאן שונה מהותית מהתדמית הקלאסית שבנה בעשור הקודם עם רוקי ורמבו. הוא מגלם דמות ביישנית, חבוטה, פיזית ורגשית, שמרגישה חסרת ערך – וזה בדיוק המקום שבו קופלנד בונה את עצמו כדרמת מתח חזקה. סטאלון מוותר על כל זיק של זוהר הוליוודי, משמין במיוחד לתפקיד, ומביא משחק שקט, כואב, אנושי.

ההופעה שלו כל כך מדויקת, שהוא מצליח לגנוב את ההצגה משחקנים כמו רוברט דה נירו, ריי ליוטה והארווי קייטל – הישג לא מבוטל בשום קנה מידה.

---

"זה הסרט הדרמה הראשון של סטאלון"? ממש לא.

חשוב להבהיר: קופלנד אולי נחשב לניסיון "רציני" של סטאלון בשנות ה-90 לחזור למשחק דרמטי, אבל הוא ממש לא הסרט הדרמטי הראשון שלו. כבר בשנות ה-70 וה-80 סטאלון הראה יכולת דרמטית חזקה מאוד – למשל ב-F.I.S.T (1978), שם גילם מנהיג פועלים בסגנון ג'ימי הופה, או ב-רוקי המקורי (1976), שהוא הרבה יותר מדרמת ספורט.

במובן הזה, קופלנד אינו פריצה אלא חזרה למקום מוכר – רק הפעם תחת אור זרקורים שונה.

---

מה יותר טוב – קופלנד או איש ההרס?

שאלה טובה. איש ההרס (Demolition Man, 1993) הוא סרט אקשן סאטירי, מבריק בדרכו, עם ווסלי סנייפס ושנדרא בולוק. הוא מתוחכם, יצירתי, קליל – וסטאלון מצוין בו.

אבל קופלנד הוא סרט אחר לגמרי – רציני, איטי, חופר עמוק. אם רוצים לראות את סטאלון ביכולת דרמטית מרגשת ומורכבת – קופלנד מנצח. אם רוצים בידור אינטליגנטי ואקשן – איש ההרס יוביל.

במילים אחרות: הם שני צדדים שונים של אותו מטבע – וקשה להשוות ישירות.

---

איפה הוא עומד בשנות ה-90?

קופלנד בהחלט מהווה אחד השיאים של סטאלון בעשור הזה. לצד איש ההרס, תוכנית בריחה, ואפילו אוסקר הקומי – הוא מוכיח שהוא לא שחקן של טייפקאסט בלבד.

אבל לומר שזה הסרט הטוב ביותר שלו בשנות ה-90? זו שאלה של טעם. מבחינת עומק דרמטי – אולי כן. מבחינת עוצמה סוחפת – לא בטוח שהוא עולה על הבריחה לניצחון או F.I.S.T, סרטים שנטועים עמוק יותר בז'אנר של מאבק, השראה ועמידה על עקרונות.

---

שורה תחתונה

קופלנד הוא לא רק סרט מצוין – אלא גם הוכחה ניצחת לכך שסילבסטר סטאלון הוא שחקן דרמטי איכותי. הוא משאיר אבק לדה נירו ולשאר הצוות, בלי להרים קול, בלי להכות, רק דרך שפת גוף ומבט עייף של גיבור שקט. זה לא הסרט הראשון שבו הוא מפגין עומק – אבל זה אולי הסרט שבו הקהל באמת שם לב לזה.

🎬 נעול (1989)

במאי: ג’ון פלין
שחקנים ראשיים: סילבסטר סטאלון, דונלד סאת’רלנד, ג’ון איימוס, טום סייזמור
ז’אנר: דרמת אקשן, כלא
פסקול: ביל קונטי

ביקורת מפרגנת על הסרט "נעול" (Lock Up, 1989)

אם יש סרט שמסמל את הרוח האנושית, את העמידה האיתנה מול עוול, את המאבק בגורל והכוח הפנימי לפרוץ גם את הסורגים הקשים ביותר – זה "נעול". בעיני רבים, ובצדק, מדובר באחד מסרטי האקשן הטובים ביותר של סילבסטר סטאלון בשנות ה-80 – ולמען האמת, באחת ההופעות הקולנועיות הכי נוגעות, מרגשות וסוחפות שהוא סיפק אי פעם.

עלילת הסרט

פרנק ליאון (סטאלון) הוא אסיר שקט, נעים הליכות ומעורר הזדהות, שנשלח לכלא הקשוח "גייטווייז" לאחר שסיים כמעט את כל תקופת מאסרו בכלא פתוח. מי שעומד מאחורי המהלך הוא וורדן דרום (דונלד סאת'רלנד המצוין), מנהל סדיסט ונקמן שמבקש להוציא את המיטב הרע מפרנק, מתוך שנאה אישית ישנה. מה שמתחיל כאירוע עונתי בכלא הופך למסע הישרדות פסיכולוגי, רגשי ופיזי, כשהמאבק של פרנק לשמור על אנושיותו ולחזור לעולם שבחוץ שובר את כל החומות – גם אלו שמסביבו וגם אלו שבתוכו.

סילבסטר סטאלון בשיאו

סטאלון מעניק כאן תצוגת משחק שמשלבת פגיעות נדירה עם כוח פנימי אדיר. לא מדובר בגיבור שרק מפוצץ ראשים – אלא באדם שמנסה לא לאבד את נשמתו בתוך מערכת אכזרית וחסרת רחמים. פרנק ליאון הוא דמות אנושית, כואבת ומרגשת. סטאלון מצליח להעביר כל מבט, כל שתיקה, כל התפרצות של זעם – בעוצמה שמעטים ידעו לחקות באותה תקופה.

מהפנט ומרגש

"נעול" הוא לא רק סרט אקשן. זהו מותחן דרמטי שמצליח לרגש באמת. הקשר של פרנק עם חבריו לתא, הקשר עם בת זוגו (בגילומה של דרלין פלוגל), והמאבק הבלתי מתפשר על זכותו לחיים נורמליים – יוצרים מתח רגשי שנבנה ומסעיר. לצד זאת, הסרט לא שוכח להציע רגעי אקשן מצוינים, כוריאוגרפיה של כוח מול רוע, וכל זה עטוף בצילום קודר ואותנטי שמכניס אותך עמוק לתוך הכלא, עד כדי כך שאתה כמעט מרגיש שאתה שם עם הדמויות.

סיום שגורם לדמעות

הסצנה האחרונה בסרט היא מהמרגשות בקריירה של סטאלון. אחרי כל מה שפרנק עבר, הדרך בה הוא מסיים את המאבק שלו – לא בכוח, אלא בצדק – מותירה אותך דומע, מחויך, ובעיקר מלא תקווה.

לסיכום

"נעול" הוא לא רק סרט אקשן. הוא סרט על אנושיות, עמידות, תקווה ונקמה שעוברת דרך הצדק. עם הופעה אדירה של סטאלון, בימוי מותח, משחק משנה משובח ותחושת קלסטרופוביה מהפנטת – מדובר ביצירת מופת נישתית שראויה לכל תשומת הלב. לא סתם הוא נחשב לאחד הסרטים היותר מרגשים ובלתי נשכחים של סטאלון, ובוודאי מהבולטים של שנות ה-80.

🎬 איש ההרס (Demolition Man, 1993)

בימוי: מרקו ברמבילה
שחקנים ראשיים: סילבסטר סטאלון, וסלי סנייפס, סנדרה בולוק
ז'אנר: אקשן / מדע בדיוני / קומדיה סאטירית

🌟 ביקורת מפרגנת:

"איש ההרס" הוא לא עוד סרט אקשן של שנות ה-90 – הוא תופעה תרבותית.

כבר מהרגע הראשון, הסרט זורק אותנו לעתיד דיסטופי-קומי שבו המושג "חופש" מקבל טוויסט מוזר, שבו ניבול פה גורר קנס, מגע פיזי הוא טאבו, והפשע כמעט נכחד – לפחות על פני השטח. זהו עולם סטרילי מדי, רגוע מדי, כמעט מוגזם ברמת הסדר שבו. ואז… מגיעים שני סופות טורנדו מהעבר: ג'ון ספרטן (סטאלון) וסיימון פיניקס (סנייפס) – והכל מתהפך.

---

😂 קומדיה מטורפת בתחפושת של אקשן

הסרט מצחיק בטירוף – אבל לא מצחיק רק כי יש בו בדיחות. מצחיק כי כל הרעיון עצמו גאוני: העולם הפך למקום כל כך "תרבותי" עד שזה מגוחך. אין יותר שירותים נורמליים (שלוש צדפות, מישהו?), אין יותר מוזיקה נורמלית (יש רק ג'ינגלים פרסומיים מהעבר), והכל עטוף בחיוכים מלאכותיים ונימוסים מזויפים. בתוך כל זה, מופיעים שני גיבורים שבכלל לא בנויים לעידן הזה – האחד שוטר קשוח שלא יודע להיות "נחמד", והשני פושע פסיכופט צבעוני שאין לו גבולות.

---

🎭 שילוב שחקנים קטלני

• סטאלון מצליח להיות גם גיבור פעולה כריזמטי וגם נלעג – אבל בצורה מודעת לעצמה. ספרטן הוא שילוב של רמבו ורוקי עם הומור עצמי, ויש בזה קסם.
• וסלי סנייפס גונב את ההצגה בתור סיימון פיניקס – אולי אחד הנבלים הכי כיפיים בתולדות הקולנוע. צבעוני, ציני, מהיר מחשבה, ובלתי צפוי. האנרגיה שהוא מביא היא פשוט מחשמלת.
• סנדרה בולוק מפתיעה עם שילוב של נאיביות, סקרנות וקסם אישי. היא מגלמת שוטרת שמעולם לא נלחמה בפועל, ומעריצה את שנות ה-90 כאילו היו תקופת הזהב. הכימיה בינה לבין סטאלון פשוט עובדת.

---

🧠 סאטירה גאונית

מעבר לאקשן, הסרט מכיל ביקורת חדה אך מצחיקה על תרבות "הפוליטיקלי קורקט", הרדיפה אחרי סדר, ביטול אלימות עד רמה מגוחכת, והפחד משינוי. כמו כן, יש כאן הרבה שכבות של מסרים – על שליטה חברתית, על חשיבות החירות, על מהות האדם, ואפילו על זיכרון תרבותי.

---

💥 אקשן? יש, ובגדול

הסצנות הקלאסיות של קרבות, יריות, פיצוצים ומרדפים לא חסרות – אבל תמיד עם טוויסט מקורי. הקרב הסופי, לדוגמה, מתרחש בתוך מתקן הקפאה שמסמל את הקרב בין העבר לקידמה – בין יצר פראי לבין סדר מונוטוני. והבימוי של ברמבילה עושה עבודה מעולה ביצירת קצב מטורף ושילוב בין עולם עתידני לבין אקשן בסגנון "הארדקור" של שנות ה-80 וה-90.

---

🏆 סיכום: אולי הסרט הכי טוב של סטאלון בשנות ה-90 (חוץ מקופלנד)

"איש ההרס" הוא תצוגת תכלית של מה שקולנוע פעולה-מדע בדיוני יכול להיות כשהוא לא לוקח את עצמו ברצינות יתרה, אבל כן מתייחס ברצינות לרעיונות שלו. הסרט משלב הומור מתוחכם עם שטויות נהדרות, אקשן עם תוכן, ונוסטלגיה עם נבואה מרירה. הוא עומד במבחן הזמן לא פחות טוב ממה שציפו לו אז, אולי אפילו יותר.

אם יש סרט שיכול לסכם את הכריזמה של סטאלון, האנרגיה של סנייפס, והקסם של בולוק – זהו הסרט הזה.

---

⭐ ציון אישי: 10/10

(השלמות נותרת לקופלנד, אבל זהו הלהיט הבידורי המושלם של סטאלון מהעשור הזה)

★ אחד הסרטים המרהיבים של העשור האחרון בז'אנר האקשן

"תוכנית בריחה" הוא לא עוד סרט אקשן – מדובר ביצירה מהוקצעת ומחושבת המשלבת בין אינטלקט לבין אדרנלין. הסרט יצא בשנת 2013 והצליח להחזיר לזירה הקולנועית את הקסם של שנות ה-80 וה-90, הפעם עם טוויסט עכשווי וכתיבה מתוחכמת. סילבסטר סטאלון מגלם את ריי ברסלין – מומחה לאבטחת בתי כלא, שנכנס מרצונו למתקני כליאה סודיים כדי למצוא את נקודות החולשה שלהם. כשהוא מקבל משימה לבדוק מתקן חדש ובלתי חדיר, הוא מגלה שנפל למלכודת – מישהו רוצה שיישאר כלוא לנצח.

הייחוד בסרט טמון בשילוב בין בריחה פיזית ממתקן כליאה מהעתיד – שהוא כמעט בלתי אפשרי – לבין הבריחה האינטלקטואלית: רמזים קטנים, ניתוחים לוגיים, ותכנון גאוני שמזכירים יותר סרטי פשע קלאסיים מאשר רק קרבות ירי.

---

★ משחק ענק של סטאלון ושוורצנגר

אי אפשר להתעלם מהעובדה שסילבסטר סטאלון וארנולד שוורצנגר, שני אייקונים קולנועיים, מופיעים כאן יחד בשיתוף פעולה מלא – לא כהופעת קמיאו או קרב קצר, אלא כשני שחקנים ראשיים שמובילים את העלילה. סטאלון מגלם דמות קרת רוח, אנליטית, אך גם אמיצה ונחושה, בעוד ששוורצנגר מפתיע בתפקיד מלא הומור, שנינות וכריזמה מרעננת.

הכימיה בין השניים מרתקת. זו לא סתם פגישה של שני אלילים קולנועיים – זו חגיגה של ניסיון, אינטליגנציה קולנועית, ועבודת צוות שמורגשת על המסך. הם מצחיקים, דרמטיים, ובעיקר מהפנטים.

---

★ עלילה מסקרנת ונבנית בקפידה

מה שמייחד את "תוכנית בריחה" על פני סרטי אקשן שגרתיים הוא האיזון המדויק בין קצב גבוה לבין תכנון תסריטאי מורכב. הסרט חושף פרטים אט אט, שומר על מתח תמידי, ובונה עולם קר ומנוכר – בית כלא עתידני בו האסירים מבודדים ואינם יודעים היכן הם נמצאים. התחושה הקלסטרופובית מעצימה את החוויה.

המעבר בין רגעי מתח אינטנסיביים לבין פתרונות יצירתיים מציג רמה גבוהה של כתיבה ובימוי – אין כאן רק מכות ופיצוצים, אלא סיפור עם מניעים, תעלומות, וחשיבה אסטרטגית.

---

★ ביקורת חיובית במיוחד

"תוכנית בריחה" התקבל באהדה מפתיעה מצד קהלי האקשן והמעריצים הוותיקים של סטאלון וארנולד. הוא החזיר עטרה ליושנה בשיתוף פעולה נדיר בין שני כוכבי פעולה שידועים באינדיבידואליות שלהם. זה סרט שמוכיח כי גם בעשור השני של שנות ה-2000, סרטי אקשן יכולים להיות גם אינטליגנטיים, גם מרגשים, וגם מלאי נוכחות.

הבימוי נקי ומדויק, הצילום בתוך בית הכלא מרשים (תאורה אפלולית, זוויות צילום חונקות), והפסקול יודע להגביר את תחושת הלחץ מבלי להכביד.

---

★ סיכום

ציון: ★★★★½
מסקנה: "תוכנית בריחה" הוא הרבה יותר מסרט בריחה או פעולה. הוא שילוב מנצח של עלילה מתוחכמת, משחק מהשורה הראשונה, וכימיה שמתרחשת אחת לדור. זהו סרט שלא רק מבדר – הוא גם מכבד את הצופה.

אם אתה אוהב סרטים שבהם כל ירייה מגיעה עם משמעות, וכל מבט של סטאלון מחביא תוכנית, זהו הסרט בשבילך.

סדרת "הבלתי נשכחים" היא לא רק פסטיבל של פיצוצים ויריות – היא גם מכתב אהבה מרגש לעידן הקלאסי של סרטי האקשן של שנות ה־80 וה־90. זוהי סדרה שמאחדת את טובי כוכבי הז'אנר – ובראשם סילבסטר סטאלון – לחגיגה רועשת, גברית, ולעיתים גם מרגשת של מה שהיה, ועדיין שווה לראות.

---

🎬 הבלתי נשכחים (2010)

הראשון בסדרה הוא הקולנועי ביותר – יש לו בימוי סולידי של סטאלון, סצנות קרב לא רעות, ובמיוחד עלילה שמנסה להישען על רגש, כבוד וחברות, יותר מכל האחרים.
נכון, הוא פחות נוצץ מההמשכים, אבל יש בו תחושת שליחות קולנועית – להחזיר את האקשן הקלאסי למרכז הבמה. סטאלון מוביל קאסט מרשים עם ג'ייסון סטיית'הם, דולף לונדגרן, ג'ט לי ועוד. סצנת בית הקפה עם שוורצנגר וברוס וויליס – אפילו קצרה – מייצרת צמרמורת של נוסטלגיה.
הישג עיקרי: פתיחת הדרך לסדרת סרטים עם קונספט שלא היה קיים עד אז – "אקשן קבוצתי של כוכבי עבר".

---

🎬 הבלתי נשכחים 2 (2012)

הטוב ביותר בסדרה בעיני רבים – ובצדק.
כאן יש מינון מושלם בין הומור עצמי, אקשן קלאסי, והופעות אורח אגדי. סטאלון פינה מקום לבמאי אחר (סיימון ווסט), ויצר סרט זורם ומהנה בהרבה.
ז'אן קלוד ואן דאם כנבל – תענוג. דמותו "וילן" (Vilain!) נבל מופרך אך מדויק, והעימות בינו לבין סטאלון לקראת הסוף הוא סצנת קרב שראויה למחיאות כפיים.
תוסיפו את צ'אק נוריס עם בדיחות על עצמו, הופעות מוגברות של שוורצנגר וויליס – וקיבלתם נוסחת אקשן שתפורה לאוהבי הז'אנר.
הישג עיקרי: תחושת הפאן והנוסטלגיה בשיאה – כמעט כל סצנה היא מחווה לימים שבהם האקשן שלט.

---

🎬 הבלתי נשכחים 3 (2014)

הסרט הכי אנדרייטד בסדרה, ולדעתך – ובצדק – אחד החזקים.
אמנם הביקורות היו חלוקות, בעיקר בגלל דירוג PG-13 שפגע בחלק מהחספוס, אבל בפועל יש כאן עלילה אפקטיבית, דמויות מגוונות, וקצב מצוין.
מל גיבסון מביא הופעה מעולה כנבל – חכם, כריזמטי ומסוכן – מה שמוסיף רובד עומק.
הכנסת דם חדש (אנטוניו בנדרס, ווסלי סנייפס, האריסון פורד) לצד הוותיקים, עוזרת להזריק חיות והומור.
הישג עיקרי: האיזון המושלם בין עבר לעתיד – דור ישן פוגש חדש, בלי לאבד זהות.

---

🎬 הבלתי נשכחים 4 (2023)

קאמבק שלא הפיל את הסדרה – אלא נתן לה עוד נשימה.
למרות ביקורות פושרות, מי שמבין את השפה של הסרטים האלה – יודע להעריך את הניסיון להחזיר את הנוסחה המוכרת, עם טוויסטים עדכניים.
סטאת'הם תופס תפקיד מרכזי, אבל גם סטאלון, אפילו אם בתפקיד מצומצם, משאיר נוכחות עוצמתית.
הישג עיקרי: החזרת החבורה למסך – וזה לבדו שווה צפייה למעריצי הז'אנר.

---

⚔️ סיכום אישי:

"הבלתי נשכחים" זו לא סדרה שמתיימרת להיות רמבו או רוקי – היא לא דרמטית, לא פילוסופית, לא פוליטית – היא פשוט כיף טהור.
לראות את כל כוכבי האקשן שאנחנו גדלנו עליהם – על אותה במה, מחלקים כאפות, בדיחות והרהורים על הגיל – זה פשוט תענוג.
אין עוד דבר כזה בקולנוע. זו נוסטלגיה, זו חגיגה, וזה סרטים מהסוג שכבר לא עושים – ואולי אף פעם לא עשו כך, עד שסילבסטר סטאלון יצר את הסדרה הזו.

אם יש סדרת סרטים שמייצגת את רוח האדם, את כוח הרצון, את המאבק מהתחתית לצמרת – הרי שזו סדרת רוקי, יצירת מופת קולנועית שהפכה לא רק לקלאסיקה אמריקאית, אלא למודל השראה עולמי. רוקי בלבואה, בגילומו האגדי של סילבסטר סטאלון, הוא לא עוד מתאגרף – הוא סמל. דמות מופת שנכנסת ללב, שורדת שם, ומזכירה לכולנו שתמיד יש על מה להילחם.

⭐ רוקי IV (1985) – פסגת הסדרה

רוקי 4 הוא לא רק הסרט הטוב ביותר בסדרה – הוא פשוט אחד הסרטים הבלתי נשכחים בתולדות הקולנוע. המוזיקה, הקרבות, הרגש, הסימבוליות של מלחמה קרה שמתנקזת לזירה אחת. הקרב מול איוואן דראגו הוא לא רק גופני – זה קרב של אידיאולוגיות, של לב מול מכונה. סטאלון נמצא כאן בשיאו, כבמאי, כתסריטאי, וכשחקן שמזיע כל טיפה של אמונה. האימונים בשלג הרוסי, מול המעבדה הקפואה של דראגו – קונטרסט קולנועי מבריק. זה סרט שמעיף את האדרנלין, מרגש, מחנך – והוא עדיין עוצר נשימה גם בצפייה ה-20.

🥊 רוקי II (1979) – המשך מושלם

רוקי 2 לוקח את הקסם של הסרט הראשון ומעמיק אותו. הפעם זה לא רק חלום – זו מלחמה אמיתית על החיים, על הכבוד, על המשפחה. ההתפתחות של הדמות, הקשר עם אדריאן, הדאגה לעתיד – כל אלה מרכיבים דרמה אישית אותנטית שמתגברת לתוך אחד הקרבות המרגשים ביותר של הסדרה. הקריאה של אדריאן "Win!" מחלחלת ללב, והסיום… בלתי נשכח. הסרט מוכיח שרוקי זו לא רק זירה – זו דרך חיים.

🧡 רוקי בלבואה (2006) – מחווה אמיצה ונוגעת ללב

כאן מגיע הסרט שהפתיע את כולם – רוקי 6, או בשמו המלא Rocky Balboa. זהו לא רק קאמבק – זה מהלך אמנותי ואנושי נדיר. סטאלון חוזר עם רוקי מבוגר, אבל מלא בכוח רגשי, בחוכמה של שנים ובניצוץ שטרם כבה. זהו סיפור על התבגרות, על אובדן, על לא לוותר גם כשכולם אומרים "די". רוקי כאן מרגש בצורה בלתי רגילה – והנאום שלו לבנו הוא טקסט לפנתיאון. סרט נדיר באיכותו, שנותן כבוד אדיר לדמות ולמיתוס שהיא הפכה להיות.

🔥 קריד (2015) וקריד 2 (2018) – העברת הלפיד בכבוד

הספין-אופים בכיכובו של אדוניס קריד מציגים רענון מצוין ליקום של רוקי. Creed 1 מבריק, בעיקר בזכות התסריט הבוגר והרגש שסטאלון מביא לדמותו – והוא אף קיבל מועמדות ראויה לאוסקר. הסרט מאזן נפלא בין החדש לישן.
Creed 2 ממשיך את המומנטום ובחכמה מחבר חזרה לסיפורו של דראגו. זה סרט מרגש, סוחף, ומכבד את האגדה. במיוחד המפגשים בין רוקי ואיוואן – שני לוחמים מזדקנים שמתמודדים עם צללי עברם. הסרט משלב דרמה, אקשן ונוסטלגיה בצורה מעוררת הערצה.

💪 רוקי III (1982) – מתחת לרדאר, אבל מצוין

רוקי 3 נוטה להיחשב פחות לעומת האחרים, אבל מדובר בסרט מהנה, סוחף עם נבל כריזמטי במיוחד – קלאבר לאנג (מר טי). הסרט משלב הומור, כאב, ומערכת יחסים עמוקה בין רוקי לאפולו – ובמיוחד האימון על החוף עם הריצה האייקונית. הפסקול עם Eye of the Tiger הפך כבר לאגדה בפני עצמה.

❌ ומה לגבי רוקי 5 וקריד 3?

כאן חשוב לציין – רוקי 5 וקריד 3 אינם חלק מהשיא של הסדרה. רוקי 5 מאכזב בתסריט ובכיוון הכללי של הדמות. וקריד 3, למרות הפקה מרשימה, סובל מהעדרו של רוקי – וזו פשוט טעות קריטית. הסרט מרגיש מנותק רגשית, מתאמץ להתרחק מהשורשים – והתוצאה בהתאם.

---

🏆 לסיכום – רוקי: הסדרה הכי טובה בכל הזמנים

סדרת רוקי היא הרבה מעבר לסרטי אגרוף. זו סאגה אנושית חוצת דורות, סיפור על תשוקה, על קושי, על חוסר כניעה. סטאלון יצר כאן דמות שגדולה מהחיים, כזו שנוגעת בכל אחד ואחת מאיתנו. עם שיאים קולנועיים כמו רוקי 4, עומק רגשי ב-רוקי 2 ו-רוקי בלבואה, וספין-אופים מכובדים כמו קריד 1 ו-2 – מדובר בסדרה שפשוט בלתי ניתנת להחלפה.

לא הייתה, אין, ולא תהיה סדרת סרטים כמו רוקי. פשוט אגדה.

"רמבו: המשחק האחרון" (Rambo: Last Blood, 2019) – יצירה נוקבת, כואבת וראויה לסיום של אייקון קולנועי

במבט ראשון, "רמבו 5: המשחק האחרון" עשוי להיראות כסרט אקשן פשוט – עוד מסע נקמה מדמם עם סילבסטר סטאלון שנלחם בקרטל אכזרי במקסיקו. אבל למי שמכיר את הדמות של ג'ון רמבו, הסרט הזה הוא הרבה יותר מזה. הוא לא רק הפרק האחרון – הוא הפרידה. ואיזו פרידה עוצמתית זו.

---

🔥 למה זה אולי הסרט הכי טוב של סילבסטר סטאלון?

1. סגירה רגשית של מעגל בן ארבעה עשורים
   "סוף הדרך" מציג את רמבו כפי שמעולם לא ראינו אותו – שבור, מיואש, מנסה לחיות חיים נורמליים אך נכשל שוב ושוב. אחרי שנים של לחימה חיצונית, רמבו עובר למאבק פנימי, אישי, ואכזרי הרבה יותר. מדובר לא בגיבור-על, אלא באדם עייף, מתמודד עם טראומות, ואובדן. זו הופעה רגישה, מדויקת ומכאיבה של סטאלון, אולי אחת הטובות שלו בכלל.
2. מותו של רמבו – סצנה חריגה בקולנוע הפעולה
   אומנם הסרט לא אומר זאת במפורש, אך המוטיב של המוות – הפיזי והנפשי – שורה על כל פריים. רמבו, כמו קלינט איסטווד ב"גראן טורינו", מקריב את עצמו למען הדור הבא. זו בחירה נועזת, אנטי-הוליוודית, שלא חוששת מלשבור את המיתוס.
3. סגנון בימוי גולמי וחסר רחמים
   הבמאי אדריאן גרונברג מציג סרט אלים, אבל לא רק למען הריגוש – אלא ככלי להדגיש את הזעם הפנימי של רמבו. הסצנות האחרונות, שמתרחשות במעין גרסה מודרנית של מלכודות "בית לבד", הן אלגוריה לנפש של רמבו – אפלה, מתוחכמת ומלאת כאב.

---

❗ אז למה מבקרים לא אהבו? ומה הקשר לטראמפ?

חלק מהביקורת השלילית נבעה לא מתוכן הסרט, אלא מאג'נדה פוליטית סמויה (ולעתים גם גלויה).
העובדה שהסרט מציג גבול דרומי פרוץ, קרטלים אכזריים, ודמות גיבור אמריקאי לבן, פטריוטי ומיליטריסטי – גרמה לרבים בתקשורת האמריקאית לקשור אותו באופן כמעט אוטומטי לרטוריקה של דונלד טראמפ.
וכיוון שסטאלון לא הסתיר את יחסו החיובי לנשיא לשעבר, חלק מהמבקרים לא יכלו להפריד בין היוצר לבין היצירה. התוצאה? ביקורות שטחיות, שמסמנות את הסרט כאידיאולוגיה – ולא כחוויה קולנועית.

---

🧨 אבל הקהל? אהב, ובצדק.

בזמן שמבקרים מתפלמסים, הקהל מחבק את הסרט. כי הוא מזהה אמת רגשית – את הפגיעות שמאחורי השרירים, את הבדידות שבקרב, ואת הצורך של כל גיבור למצוא סוף, גם אם כואב.

לסיכום:

"רמבו: המשחק האחרון" הוא לא רק סרט אקשן – הוא אלגיה.
אחרונה, נואשת, כואבת – בדיוק כמו רמבו עצמו.
סטאלון נתן כאן את כל כולו – גוף, נשמה וזיכרון – ויצר אולי את הפסגה האנושית והכנה ביותר בקריירה שלו.

"ריינסטון" הוא ללא ספק אחד הניסיונות המביכים ביותר בקריירה הקולנועית של סילבסטר סטאלון – הסרט, שמציב את סטאלון כנהג מונית ניו-יורקי בשם ניק שמקבל שיעורים בשירה קאנטרית מידי דולי פרטון, מתיימר להיות קומדיה מוזיקלית, אך בפועל הוא כושל כמעט בכל היבט קולנועי: משחק, בימוי, תסריט ואפילו מוזיקה – מה שמפתיע בסרט שמבוסס סביב זמרת קאנטרי.

תסריט ומבנה עלילתי

העלילה של הסרט מופרכת גם לפי סטנדרטים של קומדיה רומנטית משנות ה-80. תערובת לא הגיונית של עיר מול כפר, מוזיקה קאנטרית מול פופ ניו-יורקי, וניסיון עקר ליצור מתח רומנטי בין שני שחקנים שאין ביניהם טיפת כימיה. התסריט, שמיוחס בין היתר לסטן דרקה (ואחרי שסטאלון לקח שליטה על השכתוב), מתנהל כמו טיוטה של רעיון שעדיין לא הגיע לשלב של סינון בסיסי. הדיאלוגים בנאליים ומביכים, הבדיחות לא מצחיקות, והקונפליקט המרכזי – התערבות בין פרטון למנהל שלה – מנותק מכל היגיון רגשי או נרטיבי.

המשחק

סטאלון, שבאותה תקופה כבר היה מזוהה עם דמויות קשוחות ואיקוניות כמו רוקי ורמבו, נראה אבוד לחלוטין בתפקיד של נהג טקסי שחולם להיות כוכב קאנטרי. המשחק שלו מוגזם, מלא גימיקים, עם מבטאים מתחלפים ופרצופים שמנסים להצחיק אך מעוררים בעיקר מבוכה. דולי פרטון, למרות הכריזמה הטבעית שלה, פשוט לא מצליחה לגרור את הסרט הזה מהמקום שהוא תקוע בו – בעיקר בגלל שלשניים אין ולו שביב של כימיה על המסך. נראה שהם לא משתייכים לאותו יקום קולנועי, שלא לדבר על אותו סיפור.

הבימוי והסגנון

בוב קלארק, שחתום על בימוי הסרט, איבד כאן שליטה מוחלטת. הטון של הסרט מתנדנד בין פארסה גרועה לניסיון לרגש, והסצנות הקומיות לא בנויות נכון. השימוש במוזיקה לא תורם – פרטון מספקת כמה ביצועים סבירים, אך השירים ברובם לא זכירים, והניסיונות של סטאלון לשיר… פשוט מביכים. קשה להבין איך סרט כל כך חסר פוקוס יצא תחת הפקה של אולפן רציני.

ההשפעה והקבלה הציבורית

"ריינסטון" נכשל בקופות ובצדק. הוא נחשב עד היום לכתם על הקריירה של סטאלון, אפילו בעיני מעריצים אדוקים. הסרט גרר מועמדויות ל-Razzie Awards, וסטאלון עצמו הודה ברבות השנים שזו אחת הבחירות הגרועות שלו. דולי פרטון, למרות אהדת הקהל אליה, לא הצליחה לחלץ את הסרט מהתהום שהוא נפל אליה.

---

לסיכום
"ריינסטון" הוא תזכורת לכך שגם כוכבים גדולים יכולים לעשות טעויות קשות בשיקול דעת. זוהי קומדיה רומנטית נטולת קסם, עם עלילה טיפשית, משחק מזעזע, וביצועים מוזיקליים שרק מדגישים עד כמה סטאלון לא שייך לז'אנר הזה. סרט שכדאי לשכוח – גם למעריצים המושבעים ביותר של סטאלון.