בימוי: אנדריי קונצ'לובסקי (ובשלב מסוים גם אלברט מאגנולי)
שחקנים ראשיים: סילבסטר סטאלון, קורט ראסל, ג'ק פלנס, טרי האצ'ר

"טנגו וקאש" הוא סרט אקשן-קומדיה שמצליח לשלב בין יריות, פיצוצים, פאנצ'ים שנונים, דמויות כריזמטיות, ובעיקר: כימיה מצוינת בין שני הכוכבים – סילבסטר סטאלון וקורט ראסל.

🕶️ עלילה בקצרה:

ריימונד טנגו (סטאלון) הוא בלש מלוטש, מסודר, עשיר ובעל מוניטין. גייב קאש (ראסל) הוא בלש פרוע, חצוף, שחי על הקצה. השניים עובדים במחלקות שונות בלוס אנג'לס – ולמרות היריבות הסמויה ביניהם – הם נאלצים לשתף פעולה כשהם מופללים בפשע שלא ביצעו ונשלחים לכלא. משם, הם יוצאים למסע של בריחה, נקמה, ופיצוח הקנוניה – תוך הרבה בדיחות, אגרופים, ומרדפים.

💥 למה מגיע לסרט 8 מתוך 10?

• כימיה שפורצת מהמסך: סטאלון וראסל מצליחים ליצור דינמיקה של "זוג מנוגד" שמרגישה טבעית, מצחיקה ומגניבה. הדיאלוגים שנונים, הקללות מדודות, והחברות ביניהם מתפתחת בצורה מהנה ואותנטית.
• סטאלון בניגוד לדמות הקלאסית שלו: הוא מגלם את טנגו – ג'נטלמן אלגנטי, מחויט ואינטלקטואל – בניגוד לרוקי או רמבו. זה מרענן לראות אותו בצד המלוטש והחכם, ועדיין לא פחות קשוח.
• קורט ראסל גונב לא פעם את ההצגה: הוא מספק את ההומור, הכריזמה והגישה המחוספסת. הדמות שלו מלאה חיים, עם גישה "זרוק-עליי-מה-שיהיה", שמזכירה את הגיבורים המרדנים של שנות ה-80.
• אקשן מדויק וכיפי: הסרט כולל מרדפים, יריות, פיצוצים – הכל בקצב גבוה, עם סטייל שמזכיר את סרטי הבדי-קאפ הטובים ביותר של התקופה.
• נבל מצוין: ג'ק פלנס מגלם את פריקין – נבל קר ומניפולטיבי שמצליח לאיים בצורה ריאלית, גם בלי להרים את הקול. הוא מוסיף עומק לעלילה ומניע אותה בקור רוח.
• פס הקול והאווירה: הפסקול של הרולד פולטרמייר (מי שאחראי גם למוזיקה של "שעת שיא", "שוטר מבברלי הילס") תורם לאווירת האייטיז הסוחפת, ומשלים את הפאנצ'ים והאקשן בקצב מהיר.

🧨 לסיכום:

"טנגו וקאש" הוא לא סתם סרט אקשן – הוא פיצוץ של כריזמה, הומור וסטייל מהול בטירוף של סוף שנות ה-80. הוא שומר על קצב מסחרר, מתובל בהומור, ומביא את סילבסטר סטאלון וקורט ראסל לשיא הכיף שלהם. לא כל סרט משלב קומדיה ואקשן בצורה כל כך זורמת – וזה בדיוק מה שהופך אותו לקלאסיקה כיפית ובלתי נשכחת.

שורה תחתונה:
🎯 אקשן שעובד גם עם חיוך. חובה לחובבי הבדי-קאפ של האייטיז.

🎬 רמבו: משחק הדמים 2 (1985)

בימוי: ג'ורג' פאנקוס מטקוס
תסריט: ג'יימס קמרון וסילבסטר סטאלון
שחקנים ראשיים: סילבסטר סטאלון, צ'ארלס נפייר, ריצ'רד קרנה, ג'וליה ניקסון.

עוצמה קולנועית שמקדימה את זמנה

"רמבו 2" הוא הרבה יותר מסתם סרט המשך – זהו סרט שמסמל את המעבר מריאליזם טראומטי לאגדה אייקונית. בעוד "משחק הדמים" הראשון הציג את רמבו כפצע פתוח של אמריקה, הסרט השני הופך אותו לדמות מיתית – לוחם על, סמל לנקמה, צדק, ולא פחות חשוב – קולו של החייל שנשכח.

המעבר הזה לא פוגע – אלא מרחיב. הוא משחרר את הדמות ממגבלות הריאליזם ונותן לנו חוויה קולנועית מהסוג שכמעט לא רואים גם ב־2025. הסרט משלב בין אקשן חסר רחמים לרגש בוער – זעם של לוחם, אהבה נכזבת, ונאמנות שלא תסולא בפז.

---

🎯 מה הופך את רמבו 2 ליותר טוב מהראשון?

1. קצב ועוצמה:
   הסרט בנוי כמעט כמו סופת ברקים – אין רגע דל. כבר מהשלב בו רמבו יוצא למשימה הסודית, הצופה נמשך לעולם של סכנה בלתי פוסקת. הפיצוצים, הקרבות, הירי מהקשת – הכול מבוצע ברמה שלא נופלת מהפקות של מיליארדים כיום.
2. הגיבור המושלם:
   זהו רמבו במלוא הדרו. חזק, שקט, מרוכז, כואב – וכל תנועה שלו נושאת משמעות. סטאלון מעצב כאן דמות שמדברת יותר עם מבטים מאשר עם מילים, ודווקא בכך יוצר דמות עמוקה ומרגשת יותר.
3. המטען הפוליטי והרגשי:
   הסרט נוגע ישירות בנושאים טעונים: חיילים נעדרים, בגידת הממסד, כשלון המלחמה. רמבו לא רק נלחם – הוא מעמיד מראה לחברה האמריקאית, וכך שומר על הרוח של הסרט הראשון תוך כדי התרחבות לעבר טריטוריות אקשן גרנדיוזיות.

---

💥 למה "רמבו 2" טוב יותר מ"שליחות קטלנית" ו"מת לחיות"?

• רמבו הוא אנושי. בניגוד לטרמינייטור או ג'ון מקליין, רמבו אינו מכונה ואינו סרקסטי – הוא שילוב נדיר של כאב פנימי עם יכולות-על. יש לו סיפור, נשמה, וטראומה – מה שמעלה את רמת ההזדהות לגבהים אחרים.
• האקשן של רמבו 2 פשוט אחר. הסרט מצולם בשטחי ג'ונגל אמיתיים, עם אפקטים פרקטיים (לא CGI), עם סטים מושקעים ותחושת סכנה שמרגישים אותה עד העצם – הרבה לפני שהאולפנים התחילו לפנק עם תקציבי ענק וסצנות מחשב מבריקות אך קרות.
• רמבו מייצר השראה. הוא מייצג את הרוח הבלתי מנוצחת, לא רק של לוחם אלא של בן אדם שנלחם על הצדק שלו. לעומת גיבורים כמו מקליין או T-800, רמבו מגלם ערכים שורשיים של כבוד, נאמנות ומוסר, אפילו בלב הגיהנום.

---

🧨 השפעה נצחית – גם ב־2025

גם ארבעה עשורים לאחר יציאתו, רמבו 2 נותר סטנדרט לאקשן קולנועי. סרטים מודרניים – מ"מהיר ועצבני" ועד ל"משימה בלתי אפשרית" – אולי מתקדמים טכנולוגית, אבל נדירים הסרטים שיש בהם את הלב, הדם, והאש הפנימית שיש לרמבו.

ב־2025 עדיין לא נולד סרט פעולה עם אותה רמת סגנון, עוצמה, וכריזמה כמו של Rambo: First Blood Part II – סרט ששינה את חוקי המשחק.

סדרת טולסה קינג (Tulsa King), בכיכובו של סילבסטר סטאלון וביצירתו של טיילור שרידן (המוח שמאחורי יֶלוֹסטוֹן), היא לא פחות מהפתעה טלוויזיונית מבריקה ומעוררת השראה. זו סדרה שמפגישה קלאסה של קולנוע גנגסטרי ישן עם רוח חדשה, רעננה וחכמה – והכול מבעד לעיניו של כוכב אגדי שנולד לתפקיד. עונה 2, בפרט, מרימה את הרף עוד יותר – וראויה לתשבחות רבות.

---

סיכום כללי: מפיוזו של העולם הישן אל שדות אמריקה החדשה

העלילה עוקבת אחר דווייט "הגנרל" מנפרדי – מאפיונר ניו-יורקי בן 75 שמשתחרר מהכלא לאחר 25 שנות שתיקה עבור משפחת הפשע שלו. אלא שבמקום לקבל כבוד, הוא מגלה שהוא הוגלה – לעיר טולסה שבאוקלהומה – כאילו מדובר באיזו גלות ביזנטית. דווייט לא נשבר – הוא בונה מאפס אימפריה עבריינית מקומית, אך בדרכו, עם קוד מוסרי של פעם וקסם אישי שכובש גם את המקומיים.

הקונספט המבריק של שילוב בין עולם הפשע הקלאסי (בדגש על ערכים, כבוד וג'נטלמניות קשוחה) לבין אווירה דרומית-אמריקאית, כמעט מערבונית – יוצר סגנון ייחודי שלא דומה לשום דבר אחר על המסך כיום.

---

עונה 2: הבשלה דרמטית, עוצמה רגשית, והעמקה של הדמויות

אם עונה 1 הייתה הבסיס להיכרות עם הדמויות, הרי שעונה 2 היא ההתפתחות הרגשית והאידיאולוגית שלהן. הסדרה לא שוקטת על שמריה – היא מעמיקה, מעצימה ומעמיקה את השורשים שלה.

✦ סילבסטר סטאלון – הופעה של פעם בחיים

בעונה 2 סטאלון לא רק נושא את הסדרה – הוא היא הסדרה. מדובר בהופעה עשירה, מלאת רבדים, שמבליטה צדדים חדשים בדמותו של סטאלון כשחקן דרמטי. כן, הוא קשוח, הוא חזק, הוא מאיים – אבל הוא גם פגיע, בודד, חד, מצחיק, ובעיקר – מלא חמלה. יש פה שילוב נדיר של דמות אייקונית עם ניואנסים של שייקספיריות.

סצנות מסוימות – כמו העימותים שלו עם אנשי מאפיה חדשים או השיחות עם בתו – מרגשות באמת. סטאלון לא משחק את דווייט – הוא חי אותו.

✦ הסיפור: הרחבה טבעית ומבריקה של העולם

עונה 2 מרחיבה את העולם של הסדרה באופן חכם ולא מלאכותי. אנחנו נחשפים לעימותים עם כנופיות דרומיות, למאבקים משפטיים מורכבים, ולפוליטיקה מקומית שיש בה לא מעט בוץ.

מה שעובד נפלא זה שהעלילה לא נשענת על קלישאות: הדמויות מקבלות החלטות מתוך רגשות ואינטרסים עמוקים, לא מתוך תסריט גנרי. גם הקונפליקטים אינם צפויים – לפעמים דווקא הקרובים ביותר לדווייט הם אלה שמסכנים אותו.

✦ הדמויות המשניות: התעצמות אמיתית

הדמויות סביב דווייט – בודאי בעונה 2 – הופכות למשמעותיות מתמיד. בוד (השותף הצעיר שלו), מיץ', סטייסי הסוכנת לשעבר, טיי – כולם עוברים מסע רגשי, מוסרי ולעיתים טראגי. היחסים ביניהם לבין דווייט הם הלב הפועם של הסדרה.

במיוחד יש לציין את מערכת היחסים המורכבת עם סטייסי – שבין רומנטיקה, בגידה, אמון ואיבה – יוצרת דרמה שוות ערך לקלאסיקות טלוויזיוניות.

---

סגנון וכתיבה – שילוב מושלם של הומור, מתח ומוסר

טולסה קינג מצליחה ליצור טון ייחודי מאוד – מצד אחד דרמה כבדה עם רקע פלילי, מצד שני רגעים קומיים כמעט בלתי צפויים. יש בה רגעים של אלימות ברוטלית – ולצידם, מונולוגים פיוטיים כמעט על המשמעות של נאמנות, משפחה והזדמנות שנייה.

הכתיבה של טיילור שרידן היא מדויקת, כל משפט נשקל. אין בזבוז – רק קצב טבעי ומניפולציות רגשיות שנובעות מהמציאות של הדמויות, לא מהצורך ל"הלם".

---

בימוי, צילום ופסקול – קולנוע טלוויזיוני

הסדרה נראית ונשמעת כמו סרט קולנוע: פריימים מדויקים, צילום שובה עין של הנופים האמריקאיים הכפריים, וצבעוניות שמבליטה את הניגוד בין העולם העירוני של דווייט לעולם הכפרי שבו הוא נוחת.

הפסקול (המוזיקה הדרומית, גיטרות חשמליות איטיות, שירי בלוז) – מלווה כל סצנה ברגש הנכון. גם עבודת העריכה מדויקת – קצב איטי אך לא מעייף.

---

מסר ורגש – לא רק פשע, אלא גם לב

בסופו של דבר, טולסה קינג היא סדרה על גאולה. על האפשרות לבנות מחדש, לא משנה בן כמה אתה, ואיזה חטאים עשית. דווייט לא רק מקים אימפריה – הוא בונה לעצמו נפש. הוא מתחבר לבת שלו, מגן על חבריו, ונאבק מול העולם החדש מבלי לוותר על ערכיו הישנים.

וזה סוד הקסם של הסדרה – היא אמנם על מאפיונר קשוח, אבל היא מלאה בלב.

---

סיכום: טלוויזיה בוגרת, חכמה ומרגשת

עונה 2 של טולסה קינג לוקחת סדרה נהדרת והופכת אותה ליצירה בלתי נשכחת. סילבסטר סטאלון מציג את אחת ההופעות הגדולות בקריירה שלו, והעולם שנבנה סביבו מרתק, עמוק, ועשוי ביד אומן.

אם עונה 3 תישאר באותה רמה – מדובר כבר בסדרה קלאסית מודרנית.

"קפונה" (1975): סטאלון גונב את ההצגה

סרט הפשע הביוגרפי "קפונה" מ-1975, בבימויו של סטיב קרבר, מציג את סיפורו של אל קאפון – מהעבריינים הידועים והמדוברים ביותר בתולדות ארצות הברית. אמנם הכוכב הראשי של הסרט הוא בן גזארה, אך קשה להתעלם מדמותו של סילבסטר סטאלון, שמופיע כאן לפני הפריצה הגדולה שלו עם "רוקי" שנה לאחר מכן – ודווקא כאן הוא גונב את ההצגה.

סטאלון שלפני הסטאלון שאנחנו מכירים

ב"קפונה", סטאלון מגלם את הדמות של פרנק ניטי, סגנו הנאמן של קפונה, באחת ההופעות המרשימות ביותר שלו טרום הקריירה ההוליוודית הפורצת. עם מבט קר, נוכחות מאיימת ושפת גוף שקטה אך תקיפה – סטאלון מוכיח כבר אז כמה הוא מוכשר כשחקן דרמה. למרות זמן מסך מצומצם יחסית, הוא משאיר רושם עז ומרמז על העוצמה העתידית שטמונה בו, עוצמה שתתפוצץ על המסך ב"רוקי" וב"רמבו".

למה לא מדברים על הסרט הזה?

יש משהו בלתי הוגן בשכחה התרבותית שסובבת את הסרט הזה. למרות התסריט המוקפד, האווירה התקופתית האותנטית, וליהוק איכותי שכולל גם את הארי גוארדינו וג'ון קאסאוולס, הסרט מעולם לא קיבל את ההכרה שמגיעה לו. ייתכן שהסיבה לכך טמונה בעובדה שהוא יצא בתקופה שבה סרטים כמו "הסנדק" כבר קיבעו רף גבוה מאוד לז'אנר המאפיה, ו"קפונה" פשוט נשכח בצילם.

אבל האמת? "קפונה" שווה הרבה יותר ממה שזוכרים לו.

ציון: 7.5 – ובצדק

הסרט מצליח לשלב בין דרמה, סיפור ביוגרפי מרתק ומשחק משובח – כאשר סטאלון מהווה את אחד האלמנטים המפתיעים והחזקים שבו. מדובר באבן דרך סמויה בקריירה של סטאלון, שמראה את הפוטנציאל הגולמי שעתיד להתממש בקרוב. אם אתם חובבי קולנוע אמריקאי קלאסי, גנגסטרים, או פשוט מעריצים של סטאלון – זהו סרט שחייבים להשלים.

מבוא: הבלבול סביב "אוסקר"

כשהסרט "אוסקר" יצא לאקרנים בשנת 1991, מבקרי קולנוע קטלו אותו כמעט באחידות, הקהל לא ידע איך "לעכל" את סילבסטר סטאלון בתפקיד קומי, והסרט נתפס ככישלון. אך עיון מחודש מגלה שמדובר באחת הקומדיות המתוחכמות והמהנות שנעשו בשנות ה-90, עם ביצוע מבריק של סטאלון בתפקיד שלא מערב אגרופים – אלא קצב קומי, טיימינג מהוקצע ויכולת קומית אמיתית. והעובדה היא: באתר IMDb, הסרט מחזיק בציון גבוה יותר משלושה סרטים רציניים של סטאלון (נעול, טנגו וקאש, ו-פ.י.ס.ט). מדוע אם כן ממשיכים לזלזל בו?

---

עלילת הסרט: כאוס מאורגן להפליא

הסרט מתרחש ביום אחד בלבד, בשנות ה-30 של המאה ה-20. אנג'לו "סנאפס" פרולוני (סטאלון), מאפיונר לשעבר, מבטיח לאביו הגוסס שהוא יהפוך לאדם ישר. אך ביום שבו הוא מנסה להתרחק מהפשיעה ולהפוך לאיש עסקים לגיטימי, הכול משתבש: בתו מודיעה שהיא בהריון, רואה החשבון שלו גונב ממנו, שלוש מזוודות מתבלבלות ביניהן, וכמעט כל דמות בסרט משקרת או מסתירה משהו.

מה שמתרחש הוא פארסה קומית קלאסית – טעות בזהות רודפת טעות בהבנה, כמו שעון שוויצרי משוגע. התסריט, שמבוסס על מחזה צרפתי משנות ה-50, מתוזמר בקפדנות, והכאוס על המסך הוא תוצאה של תכנון קולנועי מדויק.

---

סילבסטר סטאלון: משחק קומי מבריק ובלתי מוערך

סטאלון מפתיע בתפקידו. הוא מגיש את אנג'לו פרולוני עם שפת גוף מוקפדת, דיבור מהיר אך ברור, והבעות פנים שעובדות היטב בז'אנר הקומי-תיאטרלי. הרבה צופים רגילים לחשוב עליו במונחים של רוקי, רמבו, או "בחור עם מבט קשוח", אך דווקא כאן הוא מציג יכולת משחק שמשלבת רגישות קלאסית עם גיחוך עצמי נדיר. זה ביצוע שהוא שילוב של ג'ק למון עם דה נירו בתחפושת של לורל והארדי.

מולו יש קאסט יוצא מן הכלל: טים קארי, מריסה טומיי, קירק דאגלס (בהופעת פלאשבק), וצוות שחקנים שמדייק בקומדיה של טעויות.

---

המבקרים טעו – וכנראה גם הקהל

אחת הסיבות שהסרט נכשל היא תדמיתו של סטאלון. ב-1991 הקהל רצה לראות את גיבורי האקשן שלו שוברים קירות – לא מחליפים מזוודות. אך עם השנים, כאשר השיח סביב "אוסקר" נעשה רגוע יותר ונטול ציפיות, מתגלה סרט שהוא יצירת מופת קומית מסוגננת. זה לא סרט שיגרום לך להתגלגל מצחוק, אלא יגרום לך להעריך את המכניקה של הקומדיה – את הדרך בה כל בלבול, כל אי-הבנה, נבנה על יסוד מוקדם.

הציון ב-IMDb (כ-6.5) מצביע על כך שיש קהל – אולי קטן אך נאמן – שכן רואה את הסרט כפי שהוא באמת: קומדיה אלגנטית, שנראית כמו תיאטרון מצולם ומבוימת באהבה.

סיכום: עוול היסטורי שיש לתקן

"אוסקר" הוא דוגמה קלאסית לאיך תדמית ציבורית ופרשנות שטחית עלולות לקבור יצירה אמנותית מצוינת. הסרט הזה אולי לא התאים ל-1991, אבל הוא בהחלט מתאים לצופה החכם של היום. סטאלון מבריק, התסריט מדויק, והבימוי של ג'ון לנדיס (שביים גם את האחים בלוז) חד ומלא נשמה.

במקום להיות "פלופ נשכח", אוסקר ראוי להיכנס לפנתאון סרטי הקומדיה של שנות ה-90 – ולהיזכר כאחד הרגעים המבריקים ביותר בקריירה של סילבסטר סטאלון.

קופלנד, בבימויו של ג’יימס מנדולד, מתרחש בעיירה בניו ג’רזי המאוכלסת בעיקר על ידי שוטרים ניו יורקרים. פרדי הפטלין (סילבסטר סטאלון), השריף המקומי, מגלה עד כמה המערכת מושחתת, ועם הזמן לומד לעמוד על שלו – גם מול גיבורים "אמיתיים" כמו דה נירו והארווי קייטל.

---

סטאלון – גיבור מסוג אחר

הופעתו של סטאלון כאן שונה מהותית מהתדמית הקלאסית שבנה בעשור הקודם עם רוקי ורמבו. הוא מגלם דמות ביישנית, חבוטה, פיזית ורגשית, שמרגישה חסרת ערך – וזה בדיוק המקום שבו קופלנד בונה את עצמו כדרמת מתח חזקה. סטאלון מוותר על כל זיק של זוהר הוליוודי, משמין במיוחד לתפקיד, ומביא משחק שקט, כואב, אנושי.

ההופעה שלו כל כך מדויקת, שהוא מצליח לגנוב את ההצגה משחקנים כמו רוברט דה נירו, ריי ליוטה והארווי קייטל – הישג לא מבוטל בשום קנה מידה.

---

"זה הסרט הדרמה הראשון של סטאלון"? ממש לא.

חשוב להבהיר: קופלנד אולי נחשב לניסיון "רציני" של סטאלון בשנות ה-90 לחזור למשחק דרמטי, אבל הוא ממש לא הסרט הדרמטי הראשון שלו. כבר בשנות ה-70 וה-80 סטאלון הראה יכולת דרמטית חזקה מאוד – למשל ב-F.I.S.T (1978), שם גילם מנהיג פועלים בסגנון ג'ימי הופה, או ב-רוקי המקורי (1976), שהוא הרבה יותר מדרמת ספורט.

במובן הזה, קופלנד אינו פריצה אלא חזרה למקום מוכר – רק הפעם תחת אור זרקורים שונה.

---

מה יותר טוב – קופלנד או איש ההרס?

שאלה טובה. איש ההרס (Demolition Man, 1993) הוא סרט אקשן סאטירי, מבריק בדרכו, עם ווסלי סנייפס ושנדרא בולוק. הוא מתוחכם, יצירתי, קליל – וסטאלון מצוין בו.

אבל קופלנד הוא סרט אחר לגמרי – רציני, איטי, חופר עמוק. אם רוצים לראות את סטאלון ביכולת דרמטית מרגשת ומורכבת – קופלנד מנצח. אם רוצים בידור אינטליגנטי ואקשן – איש ההרס יוביל.

במילים אחרות: הם שני צדדים שונים של אותו מטבע – וקשה להשוות ישירות.

---

איפה הוא עומד בשנות ה-90?

קופלנד בהחלט מהווה אחד השיאים של סטאלון בעשור הזה. לצד איש ההרס, תוכנית בריחה, ואפילו אוסקר הקומי – הוא מוכיח שהוא לא שחקן של טייפקאסט בלבד.

אבל לומר שזה הסרט הטוב ביותר שלו בשנות ה-90? זו שאלה של טעם. מבחינת עומק דרמטי – אולי כן. מבחינת עוצמה סוחפת – לא בטוח שהוא עולה על הבריחה לניצחון או F.I.S.T, סרטים שנטועים עמוק יותר בז'אנר של מאבק, השראה ועמידה על עקרונות.

---

שורה תחתונה

קופלנד הוא לא רק סרט מצוין – אלא גם הוכחה ניצחת לכך שסילבסטר סטאלון הוא שחקן דרמטי איכותי. הוא משאיר אבק לדה נירו ולשאר הצוות, בלי להרים קול, בלי להכות, רק דרך שפת גוף ומבט עייף של גיבור שקט. זה לא הסרט הראשון שבו הוא מפגין עומק – אבל זה אולי הסרט שבו הקהל באמת שם לב לזה.

🎬 נעול (1989)

במאי: ג’ון פלין
שחקנים ראשיים: סילבסטר סטאלון, דונלד סאת’רלנד, ג’ון איימוס, טום סייזמור
ז’אנר: דרמת אקשן, כלא
פסקול: ביל קונטי

ביקורת מפרגנת על הסרט "נעול" (Lock Up, 1989)

אם יש סרט שמסמל את הרוח האנושית, את העמידה האיתנה מול עוול, את המאבק בגורל והכוח הפנימי לפרוץ גם את הסורגים הקשים ביותר – זה "נעול". בעיני רבים, ובצדק, מדובר באחד מסרטי האקשן הטובים ביותר של סילבסטר סטאלון בשנות ה-80 – ולמען האמת, באחת ההופעות הקולנועיות הכי נוגעות, מרגשות וסוחפות שהוא סיפק אי פעם.

עלילת הסרט

פרנק ליאון (סטאלון) הוא אסיר שקט, נעים הליכות ומעורר הזדהות, שנשלח לכלא הקשוח "גייטווייז" לאחר שסיים כמעט את כל תקופת מאסרו בכלא פתוח. מי שעומד מאחורי המהלך הוא וורדן דרום (דונלד סאת'רלנד המצוין), מנהל סדיסט ונקמן שמבקש להוציא את המיטב הרע מפרנק, מתוך שנאה אישית ישנה. מה שמתחיל כאירוע עונתי בכלא הופך למסע הישרדות פסיכולוגי, רגשי ופיזי, כשהמאבק של פרנק לשמור על אנושיותו ולחזור לעולם שבחוץ שובר את כל החומות – גם אלו שמסביבו וגם אלו שבתוכו.

סילבסטר סטאלון בשיאו

סטאלון מעניק כאן תצוגת משחק שמשלבת פגיעות נדירה עם כוח פנימי אדיר. לא מדובר בגיבור שרק מפוצץ ראשים – אלא באדם שמנסה לא לאבד את נשמתו בתוך מערכת אכזרית וחסרת רחמים. פרנק ליאון הוא דמות אנושית, כואבת ומרגשת. סטאלון מצליח להעביר כל מבט, כל שתיקה, כל התפרצות של זעם – בעוצמה שמעטים ידעו לחקות באותה תקופה.

מהפנט ומרגש

"נעול" הוא לא רק סרט אקשן. זהו מותחן דרמטי שמצליח לרגש באמת. הקשר של פרנק עם חבריו לתא, הקשר עם בת זוגו (בגילומה של דרלין פלוגל), והמאבק הבלתי מתפשר על זכותו לחיים נורמליים – יוצרים מתח רגשי שנבנה ומסעיר. לצד זאת, הסרט לא שוכח להציע רגעי אקשן מצוינים, כוריאוגרפיה של כוח מול רוע, וכל זה עטוף בצילום קודר ואותנטי שמכניס אותך עמוק לתוך הכלא, עד כדי כך שאתה כמעט מרגיש שאתה שם עם הדמויות.

סיום שגורם לדמעות

הסצנה האחרונה בסרט היא מהמרגשות בקריירה של סטאלון. אחרי כל מה שפרנק עבר, הדרך בה הוא מסיים את המאבק שלו – לא בכוח, אלא בצדק – מותירה אותך דומע, מחויך, ובעיקר מלא תקווה.

לסיכום

"נעול" הוא לא רק סרט אקשן. הוא סרט על אנושיות, עמידות, תקווה ונקמה שעוברת דרך הצדק. עם הופעה אדירה של סטאלון, בימוי מותח, משחק משנה משובח ותחושת קלסטרופוביה מהפנטת – מדובר ביצירת מופת נישתית שראויה לכל תשומת הלב. לא סתם הוא נחשב לאחד הסרטים היותר מרגשים ובלתי נשכחים של סטאלון, ובוודאי מהבולטים של שנות ה-80.

🎬 איש ההרס (Demolition Man, 1993)

בימוי: מרקו ברמבילה
שחקנים ראשיים: סילבסטר סטאלון, וסלי סנייפס, סנדרה בולוק
ז'אנר: אקשן / מדע בדיוני / קומדיה סאטירית

🌟 ביקורת מפרגנת:

"איש ההרס" הוא לא עוד סרט אקשן של שנות ה-90 – הוא תופעה תרבותית.

כבר מהרגע הראשון, הסרט זורק אותנו לעתיד דיסטופי-קומי שבו המושג "חופש" מקבל טוויסט מוזר, שבו ניבול פה גורר קנס, מגע פיזי הוא טאבו, והפשע כמעט נכחד – לפחות על פני השטח. זהו עולם סטרילי מדי, רגוע מדי, כמעט מוגזם ברמת הסדר שבו. ואז… מגיעים שני סופות טורנדו מהעבר: ג'ון ספרטן (סטאלון) וסיימון פיניקס (סנייפס) – והכל מתהפך.

---

😂 קומדיה מטורפת בתחפושת של אקשן

הסרט מצחיק בטירוף – אבל לא מצחיק רק כי יש בו בדיחות. מצחיק כי כל הרעיון עצמו גאוני: העולם הפך למקום כל כך "תרבותי" עד שזה מגוחך. אין יותר שירותים נורמליים (שלוש צדפות, מישהו?), אין יותר מוזיקה נורמלית (יש רק ג'ינגלים פרסומיים מהעבר), והכל עטוף בחיוכים מלאכותיים ונימוסים מזויפים. בתוך כל זה, מופיעים שני גיבורים שבכלל לא בנויים לעידן הזה – האחד שוטר קשוח שלא יודע להיות "נחמד", והשני פושע פסיכופט צבעוני שאין לו גבולות.

---

🎭 שילוב שחקנים קטלני

• סטאלון מצליח להיות גם גיבור פעולה כריזמטי וגם נלעג – אבל בצורה מודעת לעצמה. ספרטן הוא שילוב של רמבו ורוקי עם הומור עצמי, ויש בזה קסם.
• וסלי סנייפס גונב את ההצגה בתור סיימון פיניקס – אולי אחד הנבלים הכי כיפיים בתולדות הקולנוע. צבעוני, ציני, מהיר מחשבה, ובלתי צפוי. האנרגיה שהוא מביא היא פשוט מחשמלת.
• סנדרה בולוק מפתיעה עם שילוב של נאיביות, סקרנות וקסם אישי. היא מגלמת שוטרת שמעולם לא נלחמה בפועל, ומעריצה את שנות ה-90 כאילו היו תקופת הזהב. הכימיה בינה לבין סטאלון פשוט עובדת.

---

🧠 סאטירה גאונית

מעבר לאקשן, הסרט מכיל ביקורת חדה אך מצחיקה על תרבות "הפוליטיקלי קורקט", הרדיפה אחרי סדר, ביטול אלימות עד רמה מגוחכת, והפחד משינוי. כמו כן, יש כאן הרבה שכבות של מסרים – על שליטה חברתית, על חשיבות החירות, על מהות האדם, ואפילו על זיכרון תרבותי.

---

💥 אקשן? יש, ובגדול

הסצנות הקלאסיות של קרבות, יריות, פיצוצים ומרדפים לא חסרות – אבל תמיד עם טוויסט מקורי. הקרב הסופי, לדוגמה, מתרחש בתוך מתקן הקפאה שמסמל את הקרב בין העבר לקידמה – בין יצר פראי לבין סדר מונוטוני. והבימוי של ברמבילה עושה עבודה מעולה ביצירת קצב מטורף ושילוב בין עולם עתידני לבין אקשן בסגנון "הארדקור" של שנות ה-80 וה-90.

---

🏆 סיכום: אולי הסרט הכי טוב של סטאלון בשנות ה-90 (חוץ מקופלנד)

"איש ההרס" הוא תצוגת תכלית של מה שקולנוע פעולה-מדע בדיוני יכול להיות כשהוא לא לוקח את עצמו ברצינות יתרה, אבל כן מתייחס ברצינות לרעיונות שלו. הסרט משלב הומור מתוחכם עם שטויות נהדרות, אקשן עם תוכן, ונוסטלגיה עם נבואה מרירה. הוא עומד במבחן הזמן לא פחות טוב ממה שציפו לו אז, אולי אפילו יותר.

אם יש סרט שיכול לסכם את הכריזמה של סטאלון, האנרגיה של סנייפס, והקסם של בולוק – זהו הסרט הזה.

---

⭐ ציון אישי: 10/10

(השלמות נותרת לקופלנד, אבל זהו הלהיט הבידורי המושלם של סטאלון מהעשור הזה)

★ אחד הסרטים המרהיבים של העשור האחרון בז'אנר האקשן

"תוכנית בריחה" הוא לא עוד סרט אקשן – מדובר ביצירה מהוקצעת ומחושבת המשלבת בין אינטלקט לבין אדרנלין. הסרט יצא בשנת 2013 והצליח להחזיר לזירה הקולנועית את הקסם של שנות ה-80 וה-90, הפעם עם טוויסט עכשווי וכתיבה מתוחכמת. סילבסטר סטאלון מגלם את ריי ברסלין – מומחה לאבטחת בתי כלא, שנכנס מרצונו למתקני כליאה סודיים כדי למצוא את נקודות החולשה שלהם. כשהוא מקבל משימה לבדוק מתקן חדש ובלתי חדיר, הוא מגלה שנפל למלכודת – מישהו רוצה שיישאר כלוא לנצח.

הייחוד בסרט טמון בשילוב בין בריחה פיזית ממתקן כליאה מהעתיד – שהוא כמעט בלתי אפשרי – לבין הבריחה האינטלקטואלית: רמזים קטנים, ניתוחים לוגיים, ותכנון גאוני שמזכירים יותר סרטי פשע קלאסיים מאשר רק קרבות ירי.

---

★ משחק ענק של סטאלון ושוורצנגר

אי אפשר להתעלם מהעובדה שסילבסטר סטאלון וארנולד שוורצנגר, שני אייקונים קולנועיים, מופיעים כאן יחד בשיתוף פעולה מלא – לא כהופעת קמיאו או קרב קצר, אלא כשני שחקנים ראשיים שמובילים את העלילה. סטאלון מגלם דמות קרת רוח, אנליטית, אך גם אמיצה ונחושה, בעוד ששוורצנגר מפתיע בתפקיד מלא הומור, שנינות וכריזמה מרעננת.

הכימיה בין השניים מרתקת. זו לא סתם פגישה של שני אלילים קולנועיים – זו חגיגה של ניסיון, אינטליגנציה קולנועית, ועבודת צוות שמורגשת על המסך. הם מצחיקים, דרמטיים, ובעיקר מהפנטים.

---

★ עלילה מסקרנת ונבנית בקפידה

מה שמייחד את "תוכנית בריחה" על פני סרטי אקשן שגרתיים הוא האיזון המדויק בין קצב גבוה לבין תכנון תסריטאי מורכב. הסרט חושף פרטים אט אט, שומר על מתח תמידי, ובונה עולם קר ומנוכר – בית כלא עתידני בו האסירים מבודדים ואינם יודעים היכן הם נמצאים. התחושה הקלסטרופובית מעצימה את החוויה.

המעבר בין רגעי מתח אינטנסיביים לבין פתרונות יצירתיים מציג רמה גבוהה של כתיבה ובימוי – אין כאן רק מכות ופיצוצים, אלא סיפור עם מניעים, תעלומות, וחשיבה אסטרטגית.

---

★ ביקורת חיובית במיוחד

"תוכנית בריחה" התקבל באהדה מפתיעה מצד קהלי האקשן והמעריצים הוותיקים של סטאלון וארנולד. הוא החזיר עטרה ליושנה בשיתוף פעולה נדיר בין שני כוכבי פעולה שידועים באינדיבידואליות שלהם. זה סרט שמוכיח כי גם בעשור השני של שנות ה-2000, סרטי אקשן יכולים להיות גם אינטליגנטיים, גם מרגשים, וגם מלאי נוכחות.

הבימוי נקי ומדויק, הצילום בתוך בית הכלא מרשים (תאורה אפלולית, זוויות צילום חונקות), והפסקול יודע להגביר את תחושת הלחץ מבלי להכביד.

---

★ סיכום

ציון: ★★★★½
מסקנה: "תוכנית בריחה" הוא הרבה יותר מסרט בריחה או פעולה. הוא שילוב מנצח של עלילה מתוחכמת, משחק מהשורה הראשונה, וכימיה שמתרחשת אחת לדור. זהו סרט שלא רק מבדר – הוא גם מכבד את הצופה.

אם אתה אוהב סרטים שבהם כל ירייה מגיעה עם משמעות, וכל מבט של סטאלון מחביא תוכנית, זהו הסרט בשבילך.

סדרת "הבלתי נשכחים" היא לא רק פסטיבל של פיצוצים ויריות – היא גם מכתב אהבה מרגש לעידן הקלאסי של סרטי האקשן של שנות ה־80 וה־90. זוהי סדרה שמאחדת את טובי כוכבי הז'אנר – ובראשם סילבסטר סטאלון – לחגיגה רועשת, גברית, ולעיתים גם מרגשת של מה שהיה, ועדיין שווה לראות.

---

🎬 הבלתי נשכחים (2010)

הראשון בסדרה הוא הקולנועי ביותר – יש לו בימוי סולידי של סטאלון, סצנות קרב לא רעות, ובמיוחד עלילה שמנסה להישען על רגש, כבוד וחברות, יותר מכל האחרים.
נכון, הוא פחות נוצץ מההמשכים, אבל יש בו תחושת שליחות קולנועית – להחזיר את האקשן הקלאסי למרכז הבמה. סטאלון מוביל קאסט מרשים עם ג'ייסון סטיית'הם, דולף לונדגרן, ג'ט לי ועוד. סצנת בית הקפה עם שוורצנגר וברוס וויליס – אפילו קצרה – מייצרת צמרמורת של נוסטלגיה.
הישג עיקרי: פתיחת הדרך לסדרת סרטים עם קונספט שלא היה קיים עד אז – "אקשן קבוצתי של כוכבי עבר".

---

🎬 הבלתי נשכחים 2 (2012)

הטוב ביותר בסדרה בעיני רבים – ובצדק.
כאן יש מינון מושלם בין הומור עצמי, אקשן קלאסי, והופעות אורח אגדי. סטאלון פינה מקום לבמאי אחר (סיימון ווסט), ויצר סרט זורם ומהנה בהרבה.
ז'אן קלוד ואן דאם כנבל – תענוג. דמותו "וילן" (Vilain!) נבל מופרך אך מדויק, והעימות בינו לבין סטאלון לקראת הסוף הוא סצנת קרב שראויה למחיאות כפיים.
תוסיפו את צ'אק נוריס עם בדיחות על עצמו, הופעות מוגברות של שוורצנגר וויליס – וקיבלתם נוסחת אקשן שתפורה לאוהבי הז'אנר.
הישג עיקרי: תחושת הפאן והנוסטלגיה בשיאה – כמעט כל סצנה היא מחווה לימים שבהם האקשן שלט.

---

🎬 הבלתי נשכחים 3 (2014)

הסרט הכי אנדרייטד בסדרה, ולדעתך – ובצדק – אחד החזקים.
אמנם הביקורות היו חלוקות, בעיקר בגלל דירוג PG-13 שפגע בחלק מהחספוס, אבל בפועל יש כאן עלילה אפקטיבית, דמויות מגוונות, וקצב מצוין.
מל גיבסון מביא הופעה מעולה כנבל – חכם, כריזמטי ומסוכן – מה שמוסיף רובד עומק.
הכנסת דם חדש (אנטוניו בנדרס, ווסלי סנייפס, האריסון פורד) לצד הוותיקים, עוזרת להזריק חיות והומור.
הישג עיקרי: האיזון המושלם בין עבר לעתיד – דור ישן פוגש חדש, בלי לאבד זהות.

---

🎬 הבלתי נשכחים 4 (2023)

קאמבק שלא הפיל את הסדרה – אלא נתן לה עוד נשימה.
למרות ביקורות פושרות, מי שמבין את השפה של הסרטים האלה – יודע להעריך את הניסיון להחזיר את הנוסחה המוכרת, עם טוויסטים עדכניים.
סטאת'הם תופס תפקיד מרכזי, אבל גם סטאלון, אפילו אם בתפקיד מצומצם, משאיר נוכחות עוצמתית.
הישג עיקרי: החזרת החבורה למסך – וזה לבדו שווה צפייה למעריצי הז'אנר.

---

⚔️ סיכום אישי:

"הבלתי נשכחים" זו לא סדרה שמתיימרת להיות רמבו או רוקי – היא לא דרמטית, לא פילוסופית, לא פוליטית – היא פשוט כיף טהור.
לראות את כל כוכבי האקשן שאנחנו גדלנו עליהם – על אותה במה, מחלקים כאפות, בדיחות והרהורים על הגיל – זה פשוט תענוג.
אין עוד דבר כזה בקולנוע. זו נוסטלגיה, זו חגיגה, וזה סרטים מהסוג שכבר לא עושים – ואולי אף פעם לא עשו כך, עד שסילבסטר סטאלון יצר את הסדרה הזו.