ב"פ.י.ס.ט" סילבסטר סטאלון עושה משהו שלא רבים האמינו שיוכל לעשות אחרי "רוקי" – הוא עוקף את הצל של עצמו. זהו סרט דרמה עוצמתי, סוחף, מפעים ולעיתים כואב, שבו סטאלון מגלם את ג'וני קובאק, פועל פשוט ההופך למנהיג איגוד עובדים – דמות בהשראת ג'ימי הופה האגדי. זהו לא סרט אקשן, לא סיפור של גיבור מן העם שמנצח בקרב אגרוף. זהו סיפור על מאבק חברתי, שחיתות, אידיאלים נשחקים, ומחיר ההצלחה.
תסריט מהפנט, בימוי מוקפד וסיפור נצחי
מה שמבדיל את "פ.י.ס.ט" מדרמות רבות אחרות בז'אנר הוא התסריט החכם של ג'ו אסטרהאוס, לצד שותפות כתיבה של סטאלון עצמו – דבר שמוסיף לעומק של הדמות הראשית. העלילה נבנית באופן הדרגתי אך עוצמתי, כשהצופה נמשך פנימה אל עולמם של הפועלים, השביתות, והמאבקים – הפיזיים, הפוליטיים והאישיים.
לבימוי של נורמן ג'ואיסון יש טאץ' נדיר – כל סצנה נושמת ומרגישה אותנטית. אין כאן רגעים מיותרים. אין אפקטים מנצנצים. יש סיפור.
משחק מטורף של סטאלון
הדבר שהופך את "פ.י.ס.ט" ליצירה גדולה באמת הוא הביצוע של סטאלון. הוא מתמסר לדמות ברמות שקשה להאמין – מהשפת גוף העצבנית של פועל פשוט, ועד המבטים המיואשים של מנהיג שהמערכת בולעת אותו. זוהי הופעה שכולה רגש, כריזמה, כאב, וקרביים חשופים.
סטאלון לא רק מצטיין – הוא פורץ את גבולות הז'אנר. הוא לא פחות מהופעה ששווה אוסקר – והעובדה שלא קיבל מועמדות אפילו, היא מחדל של ממש.
הרבה יותר מ"קופלנד"
רבים מצביעים על "קופלנד" כסרט הדרמה הרציני של סטאלון – ולא בכדי. אבל "פ.י.ס.ט" לוקח את קופלנד – ובצדק – עולה עליו בכל קנה מידה: עומק רגשי, טווח משחק, חשיבות נרטיבית, ודיאלוגים מהפנטים. בעוד "קופלנד" משקף דמות שבורה בעולם קטן, "פ.י.ס.ט" מצייר טרגדיה מהסוג השייקספירי – גיבור שמטפס לפסגה ואז מתפורר מבפנים, מול עיני החברה שיצר.
סילבסטר סטאלון – לא רק גיבור פעולה
"פ.י.ס.ט" הוא הוכחה חותכת לכך שסטאלון הוא הרבה יותר ממי שרץ עם מקלע בג'ונגל או עולה לזירה עם כפפות. הוא שחקן דרמה ברמה עולמית. יש לו את רוקי, קופלנד, הברייחה לניצחון, קפונה, ופ.י.ס.ט – כולם סרטים שמעמידים אותו בטופ של השחקנים של דורו.
והמסר האמיתי של "פ.י.ס.ט" הוא שגם לוחמים מהרחוב – כמו ג'וני קובאק וכמו סטאלון עצמו – יודעים להכאיב לא רק באגרוף, אלא גם בלב.
ציון: 9.5/10
הייתה צריכה להיות מועמדות לאוסקר – מינימום.