קופלנד, בבימויו של ג’יימס מנדולד, מתרחש בעיירה בניו ג’רזי המאוכלסת בעיקר על ידי שוטרים ניו יורקרים. פרדי הפטלין (סילבסטר סטאלון), השריף המקומי, מגלה עד כמה המערכת מושחתת, ועם הזמן לומד לעמוד על שלו – גם מול גיבורים "אמיתיים" כמו דה נירו והארווי קייטל.
סטאלון – גיבור מסוג אחר
הופעתו של סטאלון כאן שונה מהותית מהתדמית הקלאסית שבנה בעשור הקודם עם רוקי ורמבו. הוא מגלם דמות ביישנית, חבוטה, פיזית ורגשית, שמרגישה חסרת ערך – וזה בדיוק המקום שבו קופלנד בונה את עצמו כדרמת מתח חזקה. סטאלון מוותר על כל זיק של זוהר הוליוודי, משמין במיוחד לתפקיד, ומביא משחק שקט, כואב, אנושי.
ההופעה שלו כל כך מדויקת, שהוא מצליח לגנוב את ההצגה משחקנים כמו רוברט דה נירו, ריי ליוטה והארווי קייטל – הישג לא מבוטל בשום קנה מידה.
"זה הסרט הדרמה הראשון של סטאלון"? ממש לא.
חשוב להבהיר: קופלנד אולי נחשב לניסיון "רציני" של סטאלון בשנות ה-90 לחזור למשחק דרמטי, אבל הוא ממש לא הסרט הדרמטי הראשון שלו. כבר בשנות ה-70 וה-80 סטאלון הראה יכולת דרמטית חזקה מאוד – למשל ב-F.I.S.T (1978), שם גילם מנהיג פועלים בסגנון ג'ימי הופה, או ב-רוקי המקורי (1976), שהוא הרבה יותר מדרמת ספורט.
במובן הזה, קופלנד אינו פריצה אלא חזרה למקום מוכר – רק הפעם תחת אור זרקורים שונה.
מה יותר טוב – קופלנד או איש ההרס?
שאלה טובה. איש ההרס (Demolition Man, 1993) הוא סרט אקשן סאטירי, מבריק בדרכו, עם ווסלי סנייפס ושנדרא בולוק. הוא מתוחכם, יצירתי, קליל – וסטאלון מצוין בו.
אבל קופלנד הוא סרט אחר לגמרי – רציני, איטי, חופר עמוק. אם רוצים לראות את סטאלון ביכולת דרמטית מרגשת ומורכבת – קופלנד מנצח. אם רוצים בידור אינטליגנטי ואקשן – איש ההרס יוביל.
במילים אחרות: הם שני צדדים שונים של אותו מטבע – וקשה להשוות ישירות.
איפה הוא עומד בשנות ה-90?
קופלנד בהחלט מהווה אחד השיאים של סטאלון בעשור הזה. לצד איש ההרס, תוכנית בריחה, ואפילו אוסקר הקומי – הוא מוכיח שהוא לא שחקן של טייפקאסט בלבד.
אבל לומר שזה הסרט הטוב ביותר שלו בשנות ה-90? זו שאלה של טעם. מבחינת עומק דרמטי – אולי כן. מבחינת עוצמה סוחפת – לא בטוח שהוא עולה על הבריחה לניצחון או F.I.S.T, סרטים שנטועים עמוק יותר בז'אנר של מאבק, השראה ועמידה על עקרונות.
שורה תחתונה
קופלנד הוא לא רק סרט מצוין – אלא גם הוכחה ניצחת לכך שסילבסטר סטאלון הוא שחקן דרמטי איכותי. הוא משאיר אבק לדה נירו ולשאר הצוות, בלי להרים קול, בלי להכות, רק דרך שפת גוף ומבט עייף של גיבור שקט. זה לא הסרט הראשון שבו הוא מפגין עומק – אבל זה אולי הסרט שבו הקהל באמת שם לב לזה.
