מבוא: הבלבול סביב "אוסקר"
כשהסרט "אוסקר" יצא לאקרנים בשנת 1991, מבקרי קולנוע קטלו אותו כמעט באחידות, הקהל לא ידע איך "לעכל" את סילבסטר סטאלון בתפקיד קומי, והסרט נתפס ככישלון. אך עיון מחודש מגלה שמדובר באחת הקומדיות המתוחכמות והמהנות שנעשו בשנות ה-90, עם ביצוע מבריק של סטאלון בתפקיד שלא מערב אגרופים – אלא קצב קומי, טיימינג מהוקצע ויכולת קומית אמיתית. והעובדה היא: באתר IMDb, הסרט מחזיק בציון גבוה יותר משלושה סרטים רציניים של סטאלון (נעול, טנגו וקאש, ו-פ.י.ס.ט). מדוע אם כן ממשיכים לזלזל בו?
עלילת הסרט: כאוס מאורגן להפליא
הסרט מתרחש ביום אחד בלבד, בשנות ה-30 של המאה ה-20. אנג'לו "סנאפס" פרולוני (סטאלון), מאפיונר לשעבר, מבטיח לאביו הגוסס שהוא יהפוך לאדם ישר. אך ביום שבו הוא מנסה להתרחק מהפשיעה ולהפוך לאיש עסקים לגיטימי, הכול משתבש: בתו מודיעה שהיא בהריון, רואה החשבון שלו גונב ממנו, שלוש מזוודות מתבלבלות ביניהן, וכמעט כל דמות בסרט משקרת או מסתירה משהו.
מה שמתרחש הוא פארסה קומית קלאסית – טעות בזהות רודפת טעות בהבנה, כמו שעון שוויצרי משוגע. התסריט, שמבוסס על מחזה צרפתי משנות ה-50, מתוזמר בקפדנות, והכאוס על המסך הוא תוצאה של תכנון קולנועי מדויק.
סילבסטר סטאלון: משחק קומי מבריק ובלתי מוערך
סטאלון מפתיע בתפקידו. הוא מגיש את אנג'לו פרולוני עם שפת גוף מוקפדת, דיבור מהיר אך ברור, והבעות פנים שעובדות היטב בז'אנר הקומי-תיאטרלי. הרבה צופים רגילים לחשוב עליו במונחים של רוקי, רמבו, או "בחור עם מבט קשוח", אך דווקא כאן הוא מציג יכולת משחק שמשלבת רגישות קלאסית עם גיחוך עצמי נדיר. זה ביצוע שהוא שילוב של ג'ק למון עם דה נירו בתחפושת של לורל והארדי.
מולו יש קאסט יוצא מן הכלל: טים קארי, מריסה טומיי, קירק דאגלס (בהופעת פלאשבק), וצוות שחקנים שמדייק בקומדיה של טעויות.
המבקרים טעו – וכנראה גם הקהל
אחת הסיבות שהסרט נכשל היא תדמיתו של סטאלון. ב-1991 הקהל רצה לראות את גיבורי האקשן שלו שוברים קירות – לא מחליפים מזוודות. אך עם השנים, כאשר השיח סביב "אוסקר" נעשה רגוע יותר ונטול ציפיות, מתגלה סרט שהוא יצירת מופת קומית מסוגננת. זה לא סרט שיגרום לך להתגלגל מצחוק, אלא יגרום לך להעריך את המכניקה של הקומדיה – את הדרך בה כל בלבול, כל אי-הבנה, נבנה על יסוד מוקדם.
הציון ב-IMDb (כ-6.5) מצביע על כך שיש קהל – אולי קטן אך נאמן – שכן רואה את הסרט כפי שהוא באמת: קומדיה אלגנטית, שנראית כמו תיאטרון מצולם ומבוימת באהבה.
סיכום: עוול היסטורי שיש לתקן
"אוסקר" הוא דוגמה קלאסית לאיך תדמית ציבורית ופרשנות שטחית עלולות לקבור יצירה אמנותית מצוינת. הסרט הזה אולי לא התאים ל-1991, אבל הוא בהחלט מתאים לצופה החכם של היום. סטאלון מבריק, התסריט מדויק, והבימוי של ג'ון לנדיס (שביים גם את האחים בלוז) חד ומלא נשמה.
במקום להיות "פלופ נשכח", אוסקר ראוי להיכנס לפנתאון סרטי הקומדיה של שנות ה-90 – ולהיזכר כאחד הרגעים המבריקים ביותר בקריירה של סילבסטר סטאלון.