"רמבו: המשחק האחרון" (Rambo: Last Blood, 2019) – יצירה נוקבת, כואבת וראויה לסיום של אייקון קולנועי
במבט ראשון, "רמבו 5: המשחק האחרון" עשוי להיראות כסרט אקשן פשוט – עוד מסע נקמה מדמם עם סילבסטר סטאלון שנלחם בקרטל אכזרי במקסיקו. אבל למי שמכיר את הדמות של ג'ון רמבו, הסרט הזה הוא הרבה יותר מזה. הוא לא רק הפרק האחרון – הוא הפרידה. ואיזו פרידה עוצמתית זו.
🔥 למה זה אולי הסרט הכי טוב של סילבסטר סטאלון?
- סגירה רגשית של מעגל בן ארבעה עשורים
"סוף הדרך" מציג את רמבו כפי שמעולם לא ראינו אותו – שבור, מיואש, מנסה לחיות חיים נורמליים אך נכשל שוב ושוב. אחרי שנים של לחימה חיצונית, רמבו עובר למאבק פנימי, אישי, ואכזרי הרבה יותר. מדובר לא בגיבור-על, אלא באדם עייף, מתמודד עם טראומות, ואובדן. זו הופעה רגישה, מדויקת ומכאיבה של סטאלון, אולי אחת הטובות שלו בכלל. - מותו של רמבו – סצנה חריגה בקולנוע הפעולה
אומנם הסרט לא אומר זאת במפורש, אך המוטיב של המוות – הפיזי והנפשי – שורה על כל פריים. רמבו, כמו קלינט איסטווד ב"גראן טורינו", מקריב את עצמו למען הדור הבא. זו בחירה נועזת, אנטי-הוליוודית, שלא חוששת מלשבור את המיתוס. - סגנון בימוי גולמי וחסר רחמים
הבמאי אדריאן גרונברג מציג סרט אלים, אבל לא רק למען הריגוש – אלא ככלי להדגיש את הזעם הפנימי של רמבו. הסצנות האחרונות, שמתרחשות במעין גרסה מודרנית של מלכודות "בית לבד", הן אלגוריה לנפש של רמבו – אפלה, מתוחכמת ומלאת כאב.
❗ אז למה מבקרים לא אהבו? ומה הקשר לטראמפ?
חלק מהביקורת השלילית נבעה לא מתוכן הסרט, אלא מאג'נדה פוליטית סמויה (ולעתים גם גלויה).
העובדה שהסרט מציג גבול דרומי פרוץ, קרטלים אכזריים, ודמות גיבור אמריקאי לבן, פטריוטי ומיליטריסטי – גרמה לרבים בתקשורת האמריקאית לקשור אותו באופן כמעט אוטומטי לרטוריקה של דונלד טראמפ.
וכיוון שסטאלון לא הסתיר את יחסו החיובי לנשיא לשעבר, חלק מהמבקרים לא יכלו להפריד בין היוצר לבין היצירה. התוצאה? ביקורות שטחיות, שמסמנות את הסרט כאידיאולוגיה – ולא כחוויה קולנועית.
🧨 אבל הקהל? אהב, ובצדק.
בזמן שמבקרים מתפלמסים, הקהל מחבק את הסרט. כי הוא מזהה אמת רגשית – את הפגיעות שמאחורי השרירים, את הבדידות שבקרב, ואת הצורך של כל גיבור למצוא סוף, גם אם כואב.
לסיכום:
"רמבו: המשחק האחרון" הוא לא רק סרט אקשן – הוא אלגיה.
אחרונה, נואשת, כואבת – בדיוק כמו רמבו עצמו.
סטאלון נתן כאן את כל כולו – גוף, נשמה וזיכרון – ויצר אולי את הפסגה האנושית והכנה ביותר בקריירה שלו.